ע"פ 10592/03

תקציר

גזר הדין המדובר הוא תוצאה של מאבק משפטי ממושך הנובע מכתב אישום שהוגש נגד גבר בגין תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים על אשתו. התיק נדון בבית משפט השלום בנצרת, שהרשיע את הנאשם בעיקר על סמך עדותה של המתלוננת, אשתו, שבית המשפט מצא אותה אמינה. בית המשפט התעלם מטענות ההגנה בדבר חוסר יציבותה הנפשית של המתלוננת, ובמקום זאת האשים את הנאשם בניסיון לתמרן את תפיסת בית המשפט אותה. בית משפט השלום התחשב גם בעברו הפלילי של הנאשם והגדיר אותו כאדם אלים ומניפולטיבי. בעקבות זאת גזר עליו בית המשפט 30 חודשי מאסר. הנאשם ערער על גזר דין זה ועל גזר דינו לבית המשפט המחוזי בנצרת, וביקש להביא ראיות נוספות בנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו וביטל את ההרשעה, הורה על שחרורו של הנאשם והחזיר את התיק לבית משפט השלום לבדיקה נוספת. עם זאת, כאשר התיק נפתח מחדש בפני אותו הרכב בבית משפט השלום, ביקש הנאשם מהשופטים לפסול את עצמו בשל משוא פנים לכאורה. בית המשפט דחה את הבקשה, תוך שהוא שומר על משוא פנים ונכונותו לשקול מחדש את עמדתו לאור ראיות חדשות. הערעור על פסילה זו הגיע לערכאות גבוהות יותר, אך פסק הדין התקבל. הוחלט כי אין מקום לפסילה, שכן בית המשפט הוכיח נכונות לבחון מחדש את ממצאיו הקודמים לאור הראיות החדשות. יתר על כן, עצם החזרת התיק לבית משפט קמא אינה עולה אוטומטית בגדר עילת פסילה, ואף לא חשיפתו של בית המשפט לעברו הפלילי של הנאשם. חזקת יכולתו של בית המשפט להעריך ראיות חדשות באופן הוגן לא עורערה, ולפיכך נדחה הערעור, והשופטים המקוריים הורשו להמשיך ולנהל את התיק. פסק דין זה מבסס היטב את חזקת משוא הפנים השיפוטי ואת הכללים הנוגעים לבקשות פסילה בתרחישים כאלה.