תאד"מ 41947-01-22

תקציר

פסק הדין הנדון מבוסס על דוקטרינה המכונה מעשה בית הדין, הסובבת סביב עקרון סופיות הדיון והצורך למנוע התדיינויות מרובות. על פי דוקטרינה זו, פסק דין בהליך קודם יכול לחייב צדדים בהליכים מאוחרים בתנאים מסוימים. בדרך כלל, הדבר דורש זהות של צדדים, אך ניתן לעשות חריגים במקרים של קרבה משפטית או אינטרסים זהים בין הצדדים. הסוגיה המרכזית שנידונה היא ההשפעה הפוטנציאלית של פסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, הקובע כי פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים לא יכול להיות בעל סמכות להקים השתק, בשל האפשרות של עוול לצד המושתק. עם זאת, פסקי דין כאלה עדיין יכולים ליצור השתק בהליכים אחרים אם מתקיימות דרישות מסוימות, ובלבד שהדבר נחשב צודק ונכון לעשות כן. במקרה הספציפי הנדון, פסק הדין בהליך הראשון, אשר שמע את עדותו של התובע ושל עד נוסף, קבע כי עדותו של התובע אינה חיונית ליישוב הסכסוך. גם נושא הכיסוי הביטוחי הוזכר במפורש והוסכם על ידי התובעת, שיוצגה על ידי כתב הגנה. פסק הדין של בית המשפט חילק את האחריות שווה בשווה בין התובע לבין הנתבע. פסק דין זה יוצר השתק להליך הנוכחי, שכן הוא נראה כמסתיים במחלוקת בדבר הכיסוי הביטוחי, והתובע מחויב לו משפטית. הם אינם יכולים להתדיין מחדש בנושא זה, מה גם שהתובע קשור משפטית לתובע בהליך הקודם והייתה לו הזדמנות להעלות את טענותיו. זאת ועוד, תביעת התובע נגזרת מתביעת התובע ואינה עומדת בפני עצמה. לפיכך, דינה של התביעה להידחות, והתובעים יישאו בהוצאות הנתבע, בסך 2,500 ₪, שישולמו בתוך 30 יום. פסק דין זה ניתן בהיעדרם של הצדדים ומותיר מקום לערעור כדין.