עמ"נ 8617-09-17

תקציר

התיק נסוב סביב ערעורה של אלמנה לקבלת אזרחות ישראלית, שנדחה על ידי משרד הפנים. המערער, אזרח זר, היה נשוי לאזרחית ישראלית מספר שנים עד פטירתו. על פי נוהל בני זוג נשואים, המערער יכול היה להגיש בקשה לאזרחות לאחר ששהה בישראל ארבע שנים רצופות באשרה זמנית. עם זאת, המשרד הטיל ספק בכנות הקשר הזוגי ולא אישר את בקשתה, מה שהוביל אותה להגיש ערעור. בית הדין לעררים דחה את הערעור ואישר את החלטת המשרד. לאחר מכן פנתה המערערת לבית המשפט, בטענה כי היא זכאית לאזרחות על פי הנוהל וכי החלטת בית הדין פגומה. בית המשפט בחן את הטענות ולא מצא כל הצדקה לטענות המערער. נקבע כי בית הדין יישם נכונה את הדין בנוגע לחובת התושבות לארבע שנים וכי הטעות לגבי סוג האשרה הראשונית לא הייתה מהותית. זאת ועוד, ראיונות שנערכו עם בני הזוג טרם מות הבעל העלו ספקות לגבי כנות נישואיהם, ומנעו מהמערערת לטעון לזכאות לאזרחות. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי טעמים הומניטריים מצדיקים את התאזרחותה, שכן עיקר קשריה היו לארץ מולדתה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערער נצטווה לעזוב את ישראל עד למועד שנקבע. פסק הדין חיזק את שיקול הדעת הנתון למשרד הפנים בענייני הגירה והדגיש כי שהייה ממושכת בישראל אינה מזכה אוטומטית בן זוג זר באזרחות ללא עמידה בתנאים הנדרשים.