ע"א 13801-12-25

תקציר

בטח, הנה ניתוח משפטי מקיף בעברית, המבוסס אך ורק על הנתונים שסיפקת: **ניתוח משפטי: ע"א 13801-12-25 קל אל נכסים בע"מ נ' דירות עם בע"מ** **מבוא** פסק הדין של בית המשפט העליון מתמודד עם ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות תביעה להצהיר על בטלות פסק דין קודם (שניתן בת"א 56366-09-14, להלן: "תביעת האכיפה") בטענת תרמית. הסכסוך נסוב סביב כישלונו של פרויקט "השוקניון" בירושלים. המערערים, קל אל נכסים בע"מ ויוסף שאלתיאל, טענו כי פסק הדין בתביעת האכיפה ניתן כתוצאה ממעשה תרמית, שכן אחד התובעים בתביעת האכיפה, עו"ד יוסף ריכטר, לא הסמיך את באי כוחם של התובעים להגיש את התביעה בשמו. **הליכים קודמים וטענות המערערים** 1. **תביעת האכיפה:** המשיבה 1, דירות עם בע"מ, יחד עם יזמי הפרויקט (חברת א. ארנסון בע"מ ועו"ד יוסף ריכטר), הגישו תביעת אכיפה נגד המערערים. התביעה ביקשה לאכוף על המערערים סעיף בהסכם פשרה קודם, אשר חייב אותם למכור את זכויותיהם בפרויקט ליזמים, אם יימצא רוכש. לטענת התובעים בתביעת האכיפה, המערערים הפרו התחייבות זו כאשר סירבו להצטרף למכירה לדירות עם, שהסכימה לרכוש את הפרויקט. 2. **פסק דין בתביעת האכיפה:** בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת האכיפה וקבע כי יש לאכוף על המערערים את מכירת נכסיהם לדירות עם. ערעור על פסק דין זה לבית המשפט העליון נדחה, וכן נדחתה בקשה לדיון נוסף. 3. **התביעה לביטול פסק דין:** המערערים הגישו תביעתם הנוכחית, בה עתרו לביטול פסק הדין בתביעת האכיפה בטענת תרמית. הטיעון המרכזי היה שעו"ד ריכטר לא נתן ייפוי כוח להגשת התביעה, וכי דירות עם התחמקה מהגשת תצהיר בהליך זה, דבר המעיד על "שתיקה כהודאה". **טענות המשיבים** דירות עם טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל היעדר עילה. נטען כי ביטול פסק דין מחמת תרמית הוא הליך חריג הדורש הוכחות כבדות משקל. נטען גם כי הבעיה הנטענת בייפוי הכוח של ריכטר הייתה ידועה וניתן היה להעלותה בתביעת האכיפה. לטענת המשיבים, אף אם ייפוי הכוח לא היה נחתם, הדבר לא היה משנה את תוצאת תביעת האכיפה, שכן היו בה שני תובעים נוספים. **החלטת בית המשפט העליון** בית המשפט העליון דחה את הערעור, ללא צורך בתשובה, מכוח סמכותו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הנימוקים העיקריים לדחייה הם: 1. **נטל הוכחת התרמית לא הורם:** בית המשפט העליון הדגיש כי מדובר בקביעה עובדתית של הערכאה הדיונית (בית המשפט המחוזי), וכי ערכאת ערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות עובדתיות אלו. בית המשפט המחוזי שמע את עדותו של ריכטר עצמו, שהתקבלה כמהימנה, וקבע כי הוא אינו זוכר אם חתם על ייפוי כוח, אך לא העיד בוודאות כי לא חתם. עובדה זו, יחד עם העובדה שפסק הדין המקורי לא הוגש, וכן אי הגשת תצהיר על ידי דירות עם, אינם מספיקים כשלעצמם כדי להוכיח תרמית. 2. **חוסר השפעה על תוצאת תביעת האכיפה:** הנימוק השני והמרכזי לדחיית הערעור הוא כי אף אם הייתה מוכחת תרמית בנוגע לייפוי הכוח של ריכטר, הדבר לא היה משפיע על תוצאת תביעת האכיפה. הכלל הוא כי ביטול פסק דין חלוט מחמת תרמית נעשה רק במקרים חריגים ביותר, וזאת לאור עקרון סופיות הדיון. בין המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך כך הוא "מבחן חיוניות הראיה" – השאלה האם קבלת טענת התרמית עשויה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בפסק הדין. בענייננו, תביעת האכיפה כללה שלושה תובעים: ריכטר, חברת ארנסון ודירות עם. הליך האכיפה יכול היה להתנהל ולהסתיים כפי שהסתיים גם ללא ריכטר כתובע, אילו היה מתברר שלא ייפה את כוחם של באי כוח התובעים. יתרה מכך, המערערים עצמם טענו במסגרת תביעת האכיפה כי לשלושת התובעים אין זכות עמידה, וטענה זו נדחתה לגבי כל השלושה. מכאן, שצירופו של ריכטר לתביעה לא היה בעל השפעה מכרעת על התוצאה, ולכן טענות המערערים בנוגע לייפוי הכוח מטעמו אינן עומדות בדרישות החוק לביטול פסק דין חלוט. **היבטים משפטיים חדשניים ועיקרי דין** * **חריגות ביטול פסק דין מחמת תרמית:** פסק הדין מדגיש שוב את הדרישה המחמירה להוכחת תרמית לצורך ביטול פסק דין חלוט, ומצביע על עקרון סופיות הדיון כבסיס להלכה זו. * **מבחן חיוניות הראיה:** בית המשפט מאמץ ומיישם את מבחן חיוניות הראיה, הקובע כי לא די בהוכחת מרמה עצם, אלא יש להוכיח שהמרמה היא שהביאה ליסוד פסק הדין, דהיינו, שהיא גרמה לתוצאה שונה ממה שהייתה מתקבלת אלמלא התרמית. * **התערבות בממצאים עובדתיים של ערכאה ראשונה:** פסק הדין ממחיש את הזהירות של ערכאת הערעור בהתערבותה בקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, במיוחד כאשר הן נסמכות על התרשמות ישירה מעדות. * **התמודדות עם טענות פרוצדורליות:** הטיפול בטענה כי אי הגשת תצהיר על ידי דירות עם מהווה "שתיקה כהודאה", והקביעה כי אין בכך למלא חסר בהוכחה, מדגימה את הגישה השיפוטית לטיעונים מסוג זה. **סיום** לאור האמור, בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך חיוב המערערים בהוצאות. הנימוקים העיקריים היו אי עמידה בנטל הוכחת התרמית, וחשוב מכך – חוסר השפעתה הנטענת של התרמית על תוצאת פסק הדין המקורי, בהינתן קיומם של תובעים נוספים שהספיקו להגיש את התביעה.