בג"צ 2621/00

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי בית הדין הרבני האזורי בירושלים ובית הדין הרבני הגדול נעדרי סמכות בתובענה שהגישה אלמנת המשיב, שדרשה מעיזבון בעלה המנוח לשלם את כתובתה כאמור בכתובה. הבעל העביר את הדירה, בה התגוררו בני הזוג, לאביו לפני מותו, והמשיבה דרשה לקיים את פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי לגבות את כתובתה מהדירה. העותר, אביו של המנוח, טען כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון בנושא העתירה, שכן הוא, כצד שלישי, לא הסכים להתדיין בבית הדין הרבני. בית המשפט העליון הסכים והדגיש כי סמכותם של בתי הדין הרבניים מוגבלת לסכסוכים בין בני זוג ואינה משתרעת על תביעות ממוניות בין בן זוג לצד שלישי. כמו כן, בית הדין הבהיר כי זכותה של האישה לכתובתה, אף שהיא מוכרת במשפט העברי, אינה זכות קניינית הניתנת לדיון בבית הדין הרבני. תחת זאת, מדובר בזכות אישית, ובית המשפט המוסמך לדון בעניינים אלה הוא בית המשפט לענייני משפחה, אלא אם כן כל הצדדים הסכימו בכתב לפסק דינו של בית הדין הדתי. במקרה זה, מאחר שהעותר לא נתן הסכמה בכתב, בתי הדין הרבניים לא היו מוסמכים לדון בתובענה. כתוצאה מכך, ביטל בית המשפט העליון את פסקי הדין של הערכאות הנמוכות יותר והפך את הצו על תנאי למוחלט, תוך שהוא מדגיש כי לא יהיה צו להוצאות בהתחשב בנסיבות העניין.