ת"א 12149-05-20

תקציר

השופט דחה את טענת התובע ופסק לטובת הנתבע. התובעת תבעה את הנתבעת בגין אי תשלום דמי שכירות כפי שנקבע בהסכם השכירות ביניהם. עם זאת, הנתבעת טענה כי ניתן לבטל את חוזה השכירות בשל אי התאמה, הטעיה וטעות מצד התובעת. השופט הסכים עם טענות הנאשם, תוך שהוא מצטט חוקים רלוונטיים ופסקי דין קודמים. ראשית, השופטת ציינה כי התובעת הציגה את שטח הבניין המושכר כ-500 מ"ר, הן במושכר והן במהלך המשא ומתן, בעוד שהשטח בפועל הנקוב בהיתר הבנייה היה 439.5 מ"ר. על התובעת הייתה חובה לגלות מידע זה לנתבעת, והימנעותם מכך היוותה הטעיה, המצדיקה את ביטול חוזה השכירות. בנוסף, מטרת המבנה כאמור בהיתר הייתה אריזה ואחסון של מזון לבעלי חיים, דבר שלא תאם את המטרה המוצהרת בהסכם השכירות – הפעלת יקב. התובעת, כבעלת הבניין, הייתה אחראית למסירת חוזה שכירות התואם את המטרה המוסכמת, ואי עשיית כן היוותה אי התאמה. השופטת הדגישה כי הנתבעת לא התרשלה בכך שלא גילתה עובדות אלה וכי השמטת המידע הקריטי על ידי התובעים לא פטרה אותם מאחריותם. זאת ועוד, הצהרת הנתבעים בחוזה השכירות כי בדקו את הנכס ומצאו אותו מתאים למטרותיהם, לא פטרה את התובע מחובתו לגלות עובדות מהותיות. מאחר שהנתבעת ביטלה את חוזה השכירות תוך זמן סביר לאחר שגילתה את אי ההתאמה, כנדרש בחוק, קבעה השופטת כי הנתבעת פטורה מתשלום דמי השכירות הנקובים בחוזה. התובע חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של הנתבע, בסך 17,550 ₪, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים, והשופט סיים בהדגשת מועד התשלום וההשלכות של אי הציות.