ע"ע 1111/04

תקציר

המקרה נסוב סביב השאלה האם רב, שעזב את תפקידו במושב עקב מחלוקת על מגוריו שם, פוטר שלא כדין ולכן אינו זכאי לשכר או להמשך עבודה. הרב הסכים להתגורר במושב במסגרת חוזה העסקתו, אך עזב את המקום בשנת 1993 בשל מחלוקת על מצב ביתו. לאחר מכן ביקש המושב שירותי דת מהמדינה, שכן הרב כבר לא מילא את תפקידו. למרות ששכרו של הרב שולם עד פברואר 1995, הוא פנה לבית הדין רק ביוני 1998. בית הדין האזורי פסק נגד הרב וקבע כי הוא נטש את תפקידו ולכן אינו יכול לטעון לפיטורים שלא כדין או לזכאות לשכר. הרב ערער על החלטה זו, אך בית הדין לערעורים אישר את פסק דינו של בית הדין המחוזי, תוך שהוא מביא ראיות לכך שהרב הסכים לסיים את העסקתו וכי עזיבתו את המושב גרמה לו לנטוש את תפקידו. זאת ועוד, התנגדות התושבים לכהונתו ועיכובו בנקיטת הליכים משפטיים פעלו בניגוד לטענותיו. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי הרב אינו זכאי לשכר או לסעד הצהרתי ודחתה את ערעורו, ותחת זאת ציינה כי עליו לשלם הוצאות משפט למשיבים.