עת"מ 41007-11-14

תקציר

העותרת הצליחה להוכיח פגם מינהלי משמעותי בהחלטתה של המשיבה הראשונה, ההופכת אותה לחסרת תוקף. הסוגיה העומדת על הפרק סובבת סביב סמכותה של הוועדה המחוזית להקצות שטחים בנויים לצורכי ציבור ולחייב את מבקש ההיתר או יזם התכנית להקמתם. בעוד בית המשפט מכיר בכך שהוועדה עשויה להיות מוסמכת לעשות כן, המשיבים לא הציגו כל בסיס חוקי לדרישה זו. יתר על כן, בית המשפט מפרש את דרישת הוועדה כהפקעה מוסווית. הליכי הפקעה הקבועים בחוק התכנון והבניה, לרבות אלה הנוגעים לפיצויים, לא קוימו. על פי החוק, הפקעה לצרכי ציבור צריכה לשרת מטרה מוגדרת ומוגדרת, מה שלא היה המקרה כאן. הצורך הציבורי עליו הצביעה הוועדה המחוזית לא היה מוצדק דיו, והמתאם בין תכנית ת"א/5000 לבין הצורך בהקצאת קרקע בנויה לצורכי ציבור לא היה מספק. משכך, העתירה לגופו של עניין, והחלטת המשיב הראשון, מיום 8.9.2014, יחד עם סעיפים ספציפיים בתקנות תכנית ת/4041/מ.ה., מבוטלת. המשיבים נושאים באחריות משותפת לנשיאה בהוצאות המשפט של העותר, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪, ופסק הדין יינתן בנוכחות עורכי הדין המתאימים.