ת"א 25115-01-12

תקציר

התובעים, בעלי חלקת נדל"ן ביפו, תבעו לפנות את הדיירים המוגנים, זוג נשוי, מהנכס. התובעים טענו כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות והרחיבו את חוזה השכירות שלהם מעבר לשטח המוסכם ללא רשות, ובכך הפרו את תנאי השכירות שלהם. בתוך כך, טענו הנתבעים כי רכשו מהדיירים הקודמים את הזכות לדיירות מוגנת, לרבות השימוש הבלעדי בחצרות הסמוכות לדירתם, וכי השימוש שעשו בגג הבניין אינו ייחודי ונעשה בידיעתם ובהסכמתם של הבעלים. עוד טענו כי שילמו את דמי השכירות באופן סדיר באמצעות הוראת קבע בנקאית ולא עודכנו על שינויי בעלות שיחייבו אותם לשלם את שכר הדירה באופן שונה. השופט קבע כי הנתבעים מחזיקים שלא כדין בשטחים שמחוץ לחוזה השכירות שלהם ועליהם להחזירם לתובעים. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבעים בנושא הפינוי מהשטחים המושכרים. התובעים לא הצליחו להוכיח כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות או כי הרחיבו את חוזה השכירות שלא כדין. עוד ציינה השופטת כי טענת התובעים כי היתר הריסה מהווה עילה מספקת לפינוי לפי סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר אינה נתמכת בגורם המכריע במקרה זה – פסק דין קודם בעניין גרוס נ' אוסט. יתר על כן, השופטת ציינה כי התובעים לא סיפקו כל היתר בנייה שהתאים היטב לתוכניות הבנייה שלהם בפועל, כנדרש בחוק. לפיכך, נדחתה טענת התובעים לפינוי הנתבעים מהמושכר מכוח סעיף 131(10), והנתבעים לא נאלצו לפנות את המקום. תחת זאת, נצטוו הנתבעים לפנות את רכושם מהשטחים שכבשו שלא כדין בתוך 30 יום, והתובעים חויבו בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח מהנתבעים.