בש"פ 3261/12

תקציר

התיק העומד בפני בית המשפט הוא ערעור וערעור נגדי על החלטה לשחרר את המשיב, המואשם בניסיון רצח, חבלה בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, למעצר בית מלא בבית דודו. התביעה מערערת על ההחלטה וטוענת כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב גבוהה מכדי להצדיק חלופת מעצר. עניינו של ערעורו הנגדי של המשיב בקביעתו של בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לכוונה להרוג, עליהן חולק המשיב. בית המשפט מתייחס תחילה לשאלת הראיות לכאורה ומוצא כי החלטת בית משפט קמא כי קיימות ראיות מספיקות לביסוס האישום בניסיון רצח היא מוצדקת. טענת המשיב כי התכוון רק לתווך בסכסוך ולדקור את הקורבן מתוך הגנה עצמית נחלשת נוכח חקירתו שלו ועדויותיהם של עדים נוספים. בית המשפט מביא בחשבון גם את אופי הדקירה, הכוח שהופעל ופצעי הדקירה המרובים בהגיעו למסקנה כי קיימות ראיות מספיקות המצביעות על כוונת המשיב להרוג. בהתייחסו לסוגיית חלופת המעצר, מציין בית המשפט כי בעוד שישנם גורמים התומכים בשחרורו של המשיב – לרבות היעדר הרשעות קודמות בעבירות אלימות חמורות וההערכה החיובית של המפקחים המוצעים – נותרה בעינה סוגיית המסוכנות המרכזית. נסיבות העבירה, לרבות השימוש בסכין ופצעי הדקירה המרובים, מצביעות על מידה גבוהה של מסוכנות. יתר על כן, דפוסי ההתנהגות התוקפניים והאימפולסיביים של המשיב, כפי שתוארו בתסקיר שירות המבחן, יחד עם הסיכון לפגיעה חוזרת, מחייבים אמצעי שיש בו כדי למתן באופן אפקטיבי את הסכנה הנשקפת ממנו. בית המשפט מוצא כי אין די במעצר הבית המוצע, בהתחשב באופי אופיו של המשיב ובנסיבות העבירה, כדי לתת מענה לסיכונים. בסיכומו של דבר, הערעור שכנגד נדחה, וערעור המדינה מתקבל. המשיב יוחזק במעצר עד תום ההליכים, שכן חלופת המעצר אינה נותנת מענה הולם לסכנה שהוא מהווה לחברה.