ע"א 779/70

תקציר

עניינה של התביעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין סכסוך בין משיב לבין מערערים שהגיע לבוררות. הבורר פסק לטובת המערערים, שביקשו מבית המשפט לאשר את פסק הבוררות. המשיב רצה לערער על פסק הבורר אך לא עשה זאת במגבלת 45 הימים. משכך, ביקשו המערערים לדחות על הסף את ערעורו של המשיב ולאשר את פסק הבוררות. שופט בית המשפט המחוזי לא שקל לגופן של טענות המשיב אלא דחה את בקשת המערערים. השופט קבע כי בקשת המשיב לביטול פסק הבוררות הייתה צריכה להישקל על ידי הרשם בעת בחינת בקשת המערערים לאישור. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערים. בית המשפט קבע כי קיימות שתי מגבלות זמן לביטול פסק בוררות: 45 ימים מיום מתן פסק הבוררות, ושבעה ימים מיום קבלת הבקשה לאישור פסק הבוררות. בית המשפט קבע כי רק לבית המשפט יש סמכות להאריך את מגבלות הזמן הללו. מאחר שהמשיבה לא הגישה בקשה להארכה ולא סיפקה כל הצדקה לעיכוב, קבע בית המשפט העליון כי אישור הרשם לפסק הבוררות היה נכון. זאת ועוד, בית המשפט העליון קבע כי גם אם החלטת הערכאה הנמוכה יותר הייתה שגויה, היא לא הייתה מיטיבה עם המשיב משום שהם לא פעלו לפי ההליך המשפטי הנכון. בית המשפט אף מתח ביקורת על המשיב על מה שהדיף ריח של טקטיקות שיהוי וציין כי החוק נועד למנוע התנהגות כזו. לבסוף, הדגיש בית המשפט העליון כי יש לדחות על הסף בקשות לעיכוב הליכים כדי למנוע ניצול לרעה של ההליך המשפטי. הערעור התקבל אפוא, והמשיב חויב לשלם למערערים הוצאות הן בבית המשפט העליון והן בבית המשפט המחוזי, בסך כולל של 1,500 ל"י.