ת"א 15198-09-15

תקציר

פסק הדין דן בתביעת רשלנות רפואית שהגישו התובעים נגד הנתבעים, שנבעה מסיבוך קטלני בעקבות ניתוח השתלת כבד. המחלוקת המרכזית הייתה האם הרופא המרדים החדיר קטטר לווריד הגבלאי או לעורק התרדמה. התביעה טענה כי הצנתר הוחדר למקום הלא נכון, מה שהוביל לתוצאה הטרגית. עם זאת, ההגנה הצליחה להוכיח כי הצנתר הוחדר לווריד הגבלאי, המיקום הנכון. עוד בחן פסק הדין האם השימוש במכשיר אולטרסאונד במהלך ההליך היה פרקטיקה רפואית מקובלת בשנת 2013 והאם היעדרותו מהווה רשלנות. בית המשפט מצא כי בעוד שהשימוש באולטרסאונד אכן היה נוהג מקובל, לא היה קשר סיבתי בין היעדר השימוש באולטרסאונד לבין הסיבוך. עדויות המומחים קבעו כי תפקידו של האולטרסאונד הוא בראש ובראשונה להבטיח החדרה ראשונית נכונה של המחט וכי הוא אינו יכול לעקוב אחר כל מסעו של הצנתר. יתר על כן, השימוש במכשיר במהלך ההליך כולו אינו מעשי מכיוון שהוא דורש שתי ידיים, ויתרונותיו מוגבלים לשלב הדקירה הראשוני. באשר לטענה בדבר היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה, מצא בית המשפט כי טופס ההסכמה וההסברים בעל פה שניתנו למטופל אינם מספיקים. עם זאת, לאור דחיפות הניתוח מציל החיים ונדירות הסיבוך, ספק אם הסבר מפורט היה משנה את החלטת המטופל לעבור את הניתוח. למרות זאת, בית המשפט פסק לעיזבון 150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה, תוך ניכוי קצבת השאירים המהוונת. השופטת דחתה את טענות התובע לטיוח גס של הרישומים ושקר מכוון, ומצאה אותן חסרות תימוכין. הנתבע גם לא נשא באחריות לכך שלא הציע נתיחה שלאחר המוות ולא דיווח למשרד הבריאות, שכן טענות אלה לא הוכחו. כל צד היה אחראי להוצאותיו, והשופט לא הוציא צווים. פסק הדין נחתם בהדגשת אופיו הטרגי של המקרה ונדירותם של סיבוכים מסוג זה, תוך הכרה בסיכונים הטמונים בפרוצדורות רפואיות מורכבות.