ה"פ 20316-12-12

תקציר

הבעלים של נכס מקרקעין, חנות הממוקמת בתל אביב, השכיר אותו למשיבה על פי חוזה שכירות בשנת 2005. החוזה הוארך עד סוף 2010. בשל הירידה החדה בשער הדולר, ביקש הבעלים שינויים בחכירה. בשנת 2008 נחתם נספח בין הצדדים, שנוסח על ידי רואה החשבון של המשיב, שכלל שינויים הנוגעים לדמי השכירות, כגון תשלום בשקלים במקום בדולרים, והארכת תקופת השכירות. עם זאת, הבעלים טען כי הוליך שולל על ידי המשיב וחתם על נספח ובו סעיף המחייב אותו למכור את החנות למשיב בתום תקופת השכירות, דבר שלא הסכים לו. המשיב טען כי הסכמת הבעלים לא נוצלה וכי הוא הסכים למכירה בתמורה לשינויים בדמי השכירות. בית המשפט בחן את הנסיבות שהובילו לחתימת התוספת, את מצבו הבריאותי של הבעלים, את מהימנות עדויות העדים ואת תוכן התוספת ונוסחה. בית המשפט מצא כי טענת הבעלים סבירה, בהתחשב בכותרת ובתוכן המטעים של התוספת, גילו המתקדם ועיוורונו של הבעלים ואמונו במשיב. בית המשפט קיבל את טענת הבעלים כי הוא סבור שהתוספת כוללת רק את השינויים המוסכמים בדמי השכירות ולא הבין שיש בה התחייבות למכור את החנות. לפיכך, פסק בית המשפט לטובת הבעלים, בקובעו כי הסעיף המדובר בטל, והבעלים אינו מחויב למכור את החנות למשיב. המשיב חויב לשלם לבעלים 10,000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.