ת"א 25212-09-17

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הבעלות והשימוש בכמה חלקות קרקע. התובעים, שבבעלותם חלקים מהמקרקעין שבמחלוקת, הגישו תביעה קודמת נגד הנתבעים, גם הם בעלים חלקיים, לפירוק שיתוף במקרקעין. תביעה קודמת זו הובילה להסכם פשרה, שאושר על ידי בית המשפט והפך לפסק דין בשנת 2004. ההסכם התווה את חלוקת שימושי הקרקע ופירט את התחייבויותיו של כל צד. פסק הדין הנוכחי נועד לאכוף את פסק הדין מההליך הקודם. בית המשפט מוצא כי התובעים מילאו את התחייבויותיהם בהתאם להסכם הפשרה. הם משכו התנגדויות להיתרי בנייה, העבירו חלקים מהקרקע וחתמו על המסמכים הדרושים. עם זאת, הנתבעים לא עמדו בסיום העסקה. הם לא העבירו את זכויות הבעלות כפי שהוסכם ומנעו מהתובעים גישה לחלקותיהם בקרקע. משכך, פוסק בית המשפט לטובת התובעים. היא מוציאה פסק דין הצהרתי המכיר בדבקות התובעים בהסכם הפשרה ומורה לנתבעים לעמוד בהתחייבויותיהם. הנתבעים מונחים לכבד את ייעוד השימוש במקרקעין כמפורט בהסכם ולהעביר את זכויות הבעלות לתובעים כפי שהובטח. ניתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים למנוע מהתובעים גישה לחלקותיהם. בנוסף, הנתבעים נדרשים לפנות את הקרקע הכבושה שלא כדין ולשלם לתובעים פיצוי בסך 503,425 ₪ בגין אובדן דמי שכירות ושימוש ראוי בנכסיהם. שכר טרחת עורכי דין ועלויות נלוות אחרות ישולמו גם הם על ידי הנתבעים. פסק דין זה מחזק את תוקפו של הסכם הפשרה משנת 2004 ומחייב את הנתבעים לעמוד בתנאיו, תוך הבטחת כיבוד זכויות התובעים בקרקעם.