רע"פ 9237/99

תקציר

בית המשפט העליון בחן את תקופת הפסילה השיפוטית של רישיון נהיגה. השאלה הייתה האם תקופת הפסילה מתחילה מיום פקיעת תוקף הרישיון או מיום הפקדת הרישיון שנשלל אצל הרשות. בית המשפט קבע כי תקופת הפסילה מתחילה מיום מתן גזר הדין. חובה להגיש את הרישיון לרשות, ותקופת הפסילה אינה מתחילה עד למסירת הרישיון. הזמן בין גזר הדין לבין הפקדת הרישיון אינו נספר בתקופת הפסילה; נהיגה בתקופה זו נחשבת לנהיגה ללא רישיון. תקנה 557(ד) מתייחסת למצב בו הרישיון אבד, לא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פוקע. במקרים כאלה, תקופת הפסילה מתחילה יום לאחר פקיעת תוקף הרישיון. תקנה זו חלה כאשר תנאים אלה מצטברים בצו האמור. בית המשפט קבע כי חובת הצגת הרישיון חלה בין אם הוא תקף ובין אם לאו בעת מתן גזר הדין. אדם שרישיונו לא היה בתוקף לא יכול להיות במצב טוב יותר ממי שרישיונו היה בתוקף. הוראות החוק הרלוונטיות לסוגיה זו הן פרוספקטיביות וחלות לאחר מתן גזר הדין. כל פרשנות אחרת תיצור העדפות לא הגיוניות ותעמוד בסתירה לנוסח החוק ולתכליתו. לפיכך, הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור על ההרשעה בנהיגה בזמן פסילה, נדחה.