ה"פ 35956-08-16

תקציר

העותר, שאינו יודע קרוא וכתוב ובעלה נפטר מאז, מבקש מבית המשפט לחייב את מינהל מקרקעי ישראל (המשיב) לכבד הבטחה נטענת משנת 1988 למכור להם חלקת אדמה ללא מכרז. הקרקע המדוברת, הממוקמת בנס ציונה, נרשמה כבית משותף עם חמש חלקות משנה בשנת 1959. העותרת ובעלה רכשו את הזכויות לחכירת חלקות משנה 3 ו-4 בשנת 1977. לטענתם, בפגישה שהתקיימה בשנת 1988 התחייב המשיב בעל-פה למכור להם חלקות משנה 1 ו-2 עבור בנם הנכה, וכי הבטחה זו אושרה מחדש במכתב בכתב מהמשיב. עם זאת, המשיב מכחיש אי פעם הבטחה כזו, וטוען כי פרשנותו של העותר למכתב אינה נכונה. המכתב, לטענת המשיב, רק הכיר ברצונו של העותר לרכוש את הקרקע וביקש מסמכים נוספים, תוך שהוא מציין גם כי המינהל טרם החליט אם לאשר את הבקשה. יתר על כן, למשיבה אין סמכות למכור מקרקעין ללא מכרז פומבי, וכל הבטחה כזו לא תהיה ניתנת לאכיפה אלא אם כן היא מפורשת, ברורה וחד משמעית, מה שאין כן כאן. בית המשפט מצדד במשיב. היא מוצאת כי אין כל ראיה להבטחה בעל-פה שניתנה במהלך האסיפה משנת 1988, וכי המכתב המדובר אינו מהווה התחייבות תקפה למכור את הקרקע. המכתב מעורפל, ואינו עומד בדרישות החוק לחובה שלטונית מחייבת. בנוסף, פרשנותו של העותר למכתב אינה סבירה, שכן היא הופכת חלקים אחרים של המכתב לחסרי משמעות. העובדה שהמשיבה לא פעלה לסילוק העותרת מהמקרקעין במשך שנים רבות אינה מעידה על הסכמה, ושתיקתה וחוסר המעש של העותרת מכבידים אף הם עליה. זאת ועוד, בית המשפט אינו יכול לחייב את המשיב לרשום אינטרס מיטיב לטובת העותרת בדבר שימוש באור ובאוויר בחלקות המשנה הסמוכות, שכן אין כל הוכחה כי החלונות נבנו בהסכמת המשיב. אשר על כן, העתירה נדחית, והעותר חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 5,000 ₪.