ע"פ 6145/10

תקציר

המערער טען כי יש לדחות את פסק הדין על יסוד טענת הגנת הצדק בשל חשיפת בית המשפט לראיות פסולות. המדינה ציינה כי טענה זו נופלת בגדרו של סעיף 56 לפקודת הראיות, המתייחס לראיות שהושגו שלא כדין. הסעיף מורה כי ראיות כאמור לא ישמשו ראיה לאשמה והכרעת הדין לא תתבסס עליהן. קבלת ראיה פסולה אינה פוסלת את פסק הדין, אלא אם קיים ספק סביר שהנאשם לא היה מורשע בלעדיה או שאין ראיות קבילות מספיקות אחרות התומכות בהרשעה. במקרה זה, הראיות לא התבססו על התקליטורים הפסולים, אלא על מהימנות העדים. ההתייחסויות לחקירותיו וחקירותיו הקודמות של המערער היו זניחות ולא השפיעו על הכרעת הדין. בית המשפט לא הסתמך על התקליטורים כראיה, והם נבדקו רק כדי לבחון את התנהגות החוקרים. גם טענותיו האחרות של המערער בדבר קביעות מהימנות וממצאים עובדתיים לא היו משכנעות, שכן ערכאת ערעור אינה ששה להתערב בהחלטות בית המשפט הפרוצדורלי בעניין זה. בית המשפט מצא כי עדותה של המתלוננת באישום הראשון הייתה מסודרת, מדויקת ואמינה, וטיעוני המערער לא היו משכנעים. עם זאת, בית המשפט הסכים כי קיימת הפרת סודיות בכל הנוגע לטיפול הפסיכולוגי של המערער, והדבר מצדיק הפחתת עונשו בארבעה חודשים. הערעור על גזר הדין נדחה, והערעור על גזר הדין התקבל במידה מסוימת. השופטים א' רובינשטיין וח' מלצר הסכימו עם פסק דינו של המשנה לנשיא.