ע"פ 169/86

תקציר

בתיקים הנוגעים לעבירות סמים שנידונו בפני שופטים שונים בבית המשפט המחוזי עלו תוצאות שונות בשל תפקידן של אמירות שותף, עם השלכות הן להרשעה והן לזיכוי. הראיות המרכזיות בשני המשפטים היו עדויותיו ועדויותיו המוקלטות של פאוזי חסונה, שותפו לפשע שסירב מאוחר יותר להעיד בטענה שהצהרותיו הקודמות היו שקריות. בתי המשפט התייחסו לסירוב זה באופן שונה; השופט אבן ארי הרשיע את חוסאם חסונה, משום שסבר כי אמצעים פסולים מרתיעים את פאוזי מלהעיד, ותמך זאת בראיות לנטיותיו האלימות של חוסאם ובפרטים המאששים. מנגד, השופט סטרוזמן זיכה נאשמים אחרים, מחמוד סרסור ושמואל וולצ'ק, בנימוק שאין ראיות מספיקות לאמצעים פסולים כאלה כדי לאמת את דבריו של פאוזי כראיות. בערעור ניתח השופט ש' לוין את סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], והדגיש כי היסק מנסיבות עלול לבסס השפעה פסולה על עד, אך השערה גרידא אינה מספקת. בית המשפט העליון אישר את הרשעתו של חוסאם, מצא ראיות תומכות מספיקות ודחה את הטענות על עונש מופרז. בית המשפט קיבל חלקית את ערעור התביעה בעניינו של סרסור, והציע לקיים דיון חוזר בחלק מהאישומים כדי לבחון את טיעוני ההגנה באופן יסודי יותר. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את התערבותו בזיכויו של וולצ'ק, והכיר בהערכתו הישירה של השופט את עדותו וזיכוי על יסוד ספק סביר. בסופו של דבר, החלטות בית המשפט איזנו בין כללים ראייתיים מורכבים, חששות להפחדת עדים ותמיכה ראייתית, ושימשו תקדים למקרים דומים בנושא מניפולציה של עדים וקבילות ראיות.