ע"ב 1693/98

תקציר

התובעת, גננת שעבדה אצל הנתבעת במשך שמונה עשרה שנה, תבעה את הנתבעת בגין אפליה על רקע דת ומעמד אישי לאחר שפוטרה משום שבעלה חילוני וילדיה לומדים בבתי ספר לא דתיים. התובעת טענה כי מעשיה של הנתבעת מהווים פגיעה בפרטיותה, כבודה וזכויות האדם שלה, וביקשה לחזור להיות גננת, בנוסף לפיצויים בסך 50,000 ₪. הנתבעת טענה כי התובעת חתמה בשנת 1972 על הסכם בו התחייבה לחנך את ילדיה העתידיים בבתי ספר דתיים, וכי מצבה המשפחתי הנוכחי סותר את תנאי ההסכם. בית הדין פסק לטובת התובעת, הכריז על החלטת הנתבעת לפטר אותה כבטלה, והורה לנתבעת להחזיר את התובעת כגננת במקום עבודתה הקודם. בית המשפט מצא כי החלטת הנתבע נפלה פגם פורמלי ומהותי. פורמלית, תהליך קבלת ההחלטות לא התנהל כראוי, ולא היו ראיות לקיום הצבעה או דיון. מבחינה מהותית, בית המשפט פירש את הדינים הרלוונטיים ככאלה שאינם מעניקים לנתבעת סמכות לפטר את התובעת על בסיס מנהגיהם הדתיים של בני משפחתה. בית המשפט הדגיש את תפקידו של החינוך הממלכתי-דתי כגשר בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, וקבע כי פסילת מורים על בסיס מנהגי הדת של משפחותיהם תפגע במטרה זו. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי מעשיה של הנתבעת אינם מהווים הפליה לפי חוק השוויון, שכן התובעת לא פוטרה בשל מעמדה האישי או דתה, אלא בשל פרשנות שגויה של חוק החינוך. עם זאת, בית המשפט מצא כי פרטיותה וכבודה של התובעת נפגעו, ופסק לה 7,500 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בנוסף לחיוב הנתבעת בהוצאות המשפט. בית המשפט גם הפציר בנאשמת לשנות את נהליה כדי להבטיח שמורים לא ייפסלו רק בשל מעשיהם של בני משפחתם. לכל צד ניתנה הזכות לערער על פסק הדין בתוך 30 יום.