ע"א 2140/01

תקציר

בית המשפט העליון דחה את תביעת המערער למתן פסק דין הצהרתי המבקש לבטל את העברת מניותיו במשיבה מס' 1 למשיבים 4 עד 5 מחמת התיישנות. בית המשפט מצא כי המערער פרש למעשה מהחברה בשנת 1984 עת חתם על פרוטוקול ויתור על מניותיו, אישר החלטה זו בבוררות בשנת 1988, ושוב בשנת 1989 כאשר חתם על שטר העברת מניות. חרף טענתו כי עילת התביעה קמה רק בשנת 1997 עת נעשה שימוש בשטר ההעברה, קבע בית המשפט כי תקופת ההתיישנות החלה לא יאוחר משנת 1989 שכן ברור כי זכויותיו ומעמדו של המערער בחברה שנויים במחלוקת כבר בשנת 1984. המערער העביר את מניותיו וניתק קשר עם החברה, מבלי לגלות עניין במשך שנים, ובכך "ישן" על זכויותיו. בית המשפט הדגיש כי תביעות למתן פסק דין הצהרתי על זכויות קיימות כפופות בדרך כלל להתיישנות, שנועדו למנוע קשיים בשימור ראיות לאורך זמן ולהימנע ממצב בלתי רצוי בו תובעים מתחמקים מהתיישנות באמצעות פנייה לסעד הצהרתי. בית המשפט דחה את הערעור, הורה למערער לשלם שכר טרחת משפט, וציין כי תביעתו של המערער התיישנה מאחר שלא עמד על זכויותיו בתוך התקופה הסטטוטורית, נוכח מעשיו הקודמים מהם עולה כי אינו מחזיק עוד בזכויות בחברה.