תאד"מ 40221-11-20

תקציר

בית המשפט מצא כי הנתבעים הפרו הסכם שכירות בכך שלא פינו את הנכס במועד והמשיכו לאכלס אותו ללא סיבה. השופטת פסקה לטובת התובעת והורתה לנתבעים לשלם פיצוי מוסכם מופחת בסך 27,220 ₪ בגין הפרת החוזה, וכן שיפוי חוזי בסך 1700 ₪ בגין צביעה ושיפוצים שלא בוצעו כאמור בהסכם. בנוסף, חויבו הנתבעים בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6223 ₪. סכומים אלה יצברו ריבית והפרשי הצמדה כקבוע בחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. עוד קובעת ההחלטה כי הנתבעים אחראים ביחד ולחוד לחובות, ופיקדון בסך 16,000 ₪ המוחזק על ידי בית המשפט יועבר לתובע וינכה אותו מחובות הנתבעים. התיק סובב סביב הסכם שכירות ואי פינוי הנכס על ידי הנתבעים עם סיום ההסכם, מה שהוביל למחלוקת על דמי שכירות שלא שולמו והפרת חוזה. הנתבעים ניסו לטעון כי משבר הקורונה פגע ביכולתם להעמיד ביטחונות ועיכב את תשלומיהם. עם זאת, בית המשפט מצא כי זו לא הייתה הסיבה העיקרית לאי התשלום, אלא הצביע על ניסיונם ללחוץ על התובעת להאריך את החוזה בתנאים המקוריים. טענות הנתבעים בדבר חוסר תום הלב של התובעת בניהול משא ומתן על חוזה חדש ושינוי תנאיו נדחו אף הן, כאשר בית המשפט ציין כי לתובעת לא הייתה כל חובה להתקשר בחוזה חדש והיא זכאית לדרוש ביטחונות חדשים לאחר כישלון הערבים הקודמים. בית המשפט הגדיר את התנהגות הנתבעים כניצול לרעה של הליכים משפטיים והתנהלות בחוסר תום לב תוך עיכוב הליך הפינוי. בקביעת הפיצוי התייחס בית המשפט לתנאי החוזה ולכוונות הצדדים, ובסופו של דבר החליט על סכום פיצוי מופחת, בהתחשב בהשפעת משבר הקורונה. בית המשפט אף הורה לנתבעים לפצות את התובע בגין הוצאות צביעה ושיפוץ, כאשר חלק מהניכויים בגין נזקים אינם באחריותם. זאת ועוד, בית המשפט הטיל על הנתבעת מס' 3 אחריות כערבה להסכם השכירות, ודחה את טענתה כי ערבותה פקעה. לבסוף, שקלה השופטת את התנהלות הצדדים ואת תוצאות ההליך בהערכת הוצאות המשפט, ופסקה לתובע חלק מהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין. גם זכות הערעור הוכרה. החלטה כוללת זו נועדה לפתור את המחלוקת הנובעת מאי פינוי הנכס המושכר על ידי הנתבעים והתייחסות להשלכות מעשיהם.