ע"פ 50/59

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נובעים מפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המערער, יעקב פרלמן, הורשע בגניבה לפי סעיף 273(ב) לפקודת החוק הפלילי, 1936, ונידון לשישה חודשי מאסר, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 500 לירות. הוא זוכה מאשמת הגניבה במחתרת. בליל פורים תשי"ז (1957) נפרצה דירה ביפו-תל אביב ונגנב ציוד מכני רב. מאוחר יותר באותו ערב, שני גברים שכרו מונית ממשרד המוניות של עופר. מנהל המשרד, שואג, הכיר את אחד הגברים אך לא את שמו. השניים ביקשו מנהג המונית, ליפא לנגרד, שייקח אותם לפינת הרחובות יפו-תל אביב ומרחביה, שם הצטרף אליהם אדם שלישי והחלו להעמיס ארגזים לתוך המונית, בטענה שהם מעבירים סחורה מהחנות. לנגרד החל לחשוד ועזב עם המונית. מאוחר יותר התגלה כי הסחורה נגנבה. בהתבסס על זיהויו של שואג את פרלמן כאחד האנשים ששכרו את המונית, הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בגניבה אך זיכה אותו מאשמת גניבה מתחת לאדמה בשל היעדר ראיות מספיקות להשתתפותו בפריצה. פרלמן מערער על הרשעתו בגניבה, והיועץ המשפטי לממשלה מערער נגדית על הזיכוי מאשמת הגניבה המחתרתית. ממלא מקום נשיא בית המשפט, חשין, דוחה את הערעור ולא מוצא סיבה לבטל את ההרשעה בגניבה. חשין מדגיש את תפקידו של בית המשפט של ערכאה ראשונה בגזר הדין ואת היקפה המצומצם של ערכאת ערעור, המצדיקה בעיקר את פסק הדין ולא את קביעת האשמה. הוא מגיע למסקנה כי הראיות תומכות בזיהויו של פרלמן כאחד מנוסעי המונית ודוחה את הגנת האליבי של פרלמן כבלתי סבירה. באשר לערעור שכנגד, מקבל חשין את הטענה כי קרבתו של פרלמן לסחורה הגנובה זמן קצר לאחר הגניבה מרמזת על השתתפותו בפריצה. לפיכך, הערעור הנגדי מתקבל, ופרלמן מורשע בגניבה במחתרת. השופט לנדוי מסתייג מההרשעה, ומדגיש את הסיכונים שבטעות בזיהוי ואת הסתירות בעדויות העדים. לדעתו, הימנעותו של נהג המונית מזיהוי פרלמן צריכה לעורר ספק באשמתו. עם זאת, הוא מסכים עם הערעור הנגדי ומרשיע את פרלמן בגניבה במחתרת. מכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה אינו מבקש להחמיר בעונש, פרלמן נידון לשנתיים מאסר בפועל, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שירוצו במקביל לעונש הקודם.