ת"צ 43507-02-15

תקציר

במקרה זה בחן בית המשפט שתי בקשות מאוחדות לאישור תובענה ייצוגית נגד קופות החולים. התביעות נגעו להחזרים של השתתפות עצמית שנגבו בגין שירותים רפואיים שלא נוצלו לפי טופס 17, לפני התקנת התקנה החדשה. בתחילה הועלה כי קופות החולים נופלות תחת סעיף 1 בתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות, בהמשך עברו לסעיף 11, לפני שחזרו לסעיף 1 בעקבות החלטות שיפוטיות. עם זאת, בית המשפט הניח את תחולתו של סעיף 1 לדיון מבלי להכריע בעניין זה באופן נחרץ בשל מורכבות ההגדרות המשפטיות הסובבות את קופות החולים כ"עוסקים". בעוד בית המשפט בחן תנאים ותקדימים שונים להתאמה לתביעה ייצוגית, הוא החליט בסופו של דבר שלא לאשר את התובענה הייצוגית. ההחלטה התבססה על מספר נימוקים: חוקיות גביית ההשתתפות העצמית מראש נשמרה, והצורך בהחזרים יזומים נקבע כבלתי נתמך בחובות נורמטיביות טרם התקנת תקנות חדשות בשנת 2017. הטענות כי קופות החולים לא יידעו כראוי את המבוטחים על זכויות ההחזר שלהם הוכרו, אך לא נמצאו מספיקות כדי להצדיק תביעות ייצוגיות, שכן שינויים רגולטוריים כבר פתרו בעיות אלה באופן פרוספקטיבי משנת 2017 ואילך. בית המשפט הדגיש את חשיבות התערבותו המהירה של משרד הבריאות ואת תהליך ההסדרה המנהלית המתמשך, וציין את העומס המופרז ואת מגבלות המשאבים על קופות החולים בעת אתגרים בריאותיים חסרי תקדים כגון COVID-19 ומשברים אחרים. כך, על אף שהתובענה לא אושרה לאישור כייצוגית, נפסקו למבקשים שכר טרחת עורך דין וגמול, תוך הכרה בתרומתם לשיפור הרגולטורי. פסק הדין מסתיים בהוראות לחלוקת שכר הטרחה בין קופות החולים על בסיס נתח השוק שלהן, תוך מתן זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.