ע"א 14149-05-11

תקציר

הערעורים נובעים מתביעה שהגיש המערער נגד המשיב, עורך דין שהכין צוואה, בטענה לרשלנות מקצועית. המערער טען כי המשיב לא שיקף את כוונת המצווה להוריש את כל הכספים שבחשבונות הבנק שלו למוטבים האחרים, מה שגרם למערער לנקוט בהליכים משפטיים לפירוש הצוואה ולשאת בהוצאות. בית משפט קמא דחה את תביעת המערער לרשלנות, וקבע כי לא נגרם לו כל נזק שכן הצוואה נערכה על פי כוונת המצווה. המערער ערער, תוך שהוא טוען לטעותו של בית משפט קמא בכך שדחה את תביעתו ודחה את בקשתו לסעד של פיצול. בתוך כך ערער גם המשיב, וערער על חובתו לשפות את המערער בגין הוצאות משפט. השופט ד"ר קובי ורדי דחה את ערעור המערערת, למעט סכום הוצאות המשפט שנפסקו, שהוגדל מ-208,815 ₪ ל-259,453 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד התביעה. השופט ורדי הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערער לא הצליח להוכיח נזק הנובע מרשלנותו הנטענת של המשיב, שכן הצוואה משקפת את כוונת המצווה. מאחר שעילת התביעה של המערערת בגין רשלנות התבססה על יסודות מצטברים, ולא הוכח נזק, לא היה צורך לדון בשאלות משפטיות אחרות. בנוסף, השופט לא מצא עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בעניין הנזק הלא ממוני, שכן הוא התבסס על התרשמותו מעדות המערער. השופט ורדי דחה גם את ערעורו של המשיב, אשר ערער על שיפוי הוצאות המשפט של המערער. השופטת נימקה את החלטתה בכך שהוצאות אלה מהוות נזק ישיר הנובע מרשלנות המשיב. לו היה המשיב מנסח את הצוואה במדויק, ניתן היה להימנע מהליכים משפטיים הנוגעים לפרשנותה של הצוואה. לפיכך, בצדק חויב המשיב לפצות את המערערת בגין הוצאות אלה. השופט ישעיהו שנלר והשופטת רות לב הר שרון הסכימו עם פסק דינו של השופט ורדי. השופטת לבכר שרון, אף שבתחילה לא חשה בנוח עם התוצאה בשל הודאת המשיב ברשלנות, הצטרפה בסופו של דבר לחוות הדעת, בהתחשב בפסיקתו המכרעת של בית המשפט לענייני משפחה באשר לכוונת המצווה. משמעות הקביעה כי צוואת המנוח קוימה, היא שלא נגרם למערער נזק מעבר להוצאות משפט, אותן פיצה המשיב בצדק.