בש"א 7697/95

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס לשני ערעורים שהוגשו על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בסכסוך בין שתי חברות, אליהו ואבנר, בנוגע להסכם על ביטוח חובה בישראל. פסק הדין הראשון, שניתן ביולי 1995, דחה את טענת אליהו לביטול ההסכם וקיבל את תביעתו הנגדית של אבנר לאכיפת ההסכם. עם זאת, פסק הדין הותיר ללא הכרעה את סוגיית אכיפת ההסכם בתקופת הביניים שבה אליהו הוציא פוליסות ללא השתתפותו של אבנר. הצדדים הונחו לנסות ליישב סוגיה זו ביניהם ולהודיע לבית המשפט על כל הסכם שיושג. אם לא יגיעו להסכמה, בית המשפט הודיע שיכריע בעניין. בעקבות כישלון הצדדים להגיע לפשרה, הוציא בית המשפט המחוזי בספטמבר 1995 פסק דין משלים, בו קבע כי ההסכם ייאכף מרגע ההפרה ואימץ את השיטה החשבונאית שהציע בא כוחו של אבנר. השאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה האם פסק דין משלים זה מהווה פסק דין נפרד הניתן לערעור או "החלטה אחרת", המחייבת רשות ערעור. בית המשפט העליון קבע כי פסק הדין המשלים הוא אכן פסק דין בפני עצמו וניתן לערער עליו לגופו של עניין. בית המשפט קבע כי למרות פסק הדין הראשון, פסק הדין המשלים עסק בסוגיה מרכזית במחלוקת והותיר אותה ללא פתרון בערכאה הראשונה – אכיפת ההסכם בתקופת הביניים. לפיכך, פסק הדין המשלים לא היה רק צו מנהלי או החלטה שולית אלא פיצול בדיון בסוגיה המהותית של אכיפה. ככזה, ניתן היה לערער עליו בזכות. בית המשפט דחה גם את ניסיונו של אליהו לתקן את הודעת הערעור במקרה הראשון, שכן תקנות סדר הדין האזרחי אינן מאפשרות לתקן ערעור על פסק דין כך שיכלול החלטות שניתנו לאחר פסק הדין. משכך, דחה בית המשפט העליון את הבקשה לדחות את הערעור השני והורה לאבנר לכסות את הוצאותיו המשפטיות של אליהו בגין הבקשה.