ע"א 445/80

תקציר

במקרה משפטי זה, המערערת התקשרה עם המשיב (מס' 1) בחוזה לבניית בריכת שחייה, אך לא עמדה במועד, דבר שהוביל לכוונת המשיב לתבוע. החוזה כלל תניית בוררות, ולכן המשיב הגיש בקשה לבוררות הן נגד המערער והן נגד חברה (המשיבה מס' 2) הקשורה אליו, ותבע פיצויים בגין עבודה שלא הושלמה. למרות שקיבלה הודעה, המערערת לא הציגה הגנה וטענה כי הבורר נעדר סמכות לדון בתביעה. הבורר המשיך בהיעדר הגנה ופסק לטובת המשיב. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת הבורר בעניין המערערת אך ביטל אותה בעניין החברה, ובכך הגיש ערעור. בית המשפט העליון התייחס לשאלה האם לבורר יש סמכות וקבע כי למרות שהבורר יכול לדון בנושאים התלויים ועומדים בסמכותו, לבית המשפט יש את המילה האחרונה. בית המשפט הסכים עם פרשנותו של בית המשפט המחוזי כי התביעה מתאימה לבוררות על פי החוזה, ודחה את היעדרותו של המערער מההגנה כהודאה משתמעת באשמה. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי החוזה בטל בשל תכלית פסולה, ולא ציין ראיות מספיקות לאי חוקיות זו. כמו כן, הובהר כי התחייבויות החוזה הן אישיות למערערת אלא אם הועברו במפורש בהסכמת הנושה, כלומר הן המערערת והן החברה לא יכלו להתחמק מחבות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר המערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות בסך 40,000 ₪.