בע"מ 3521/07

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על בעלות במקרקעין שירשו אח ואחות מאביהם המנוח. חלק מאדמות אלה הופקעו על ידי המדינה, מה שהוביל את האחים ואחות לחתום על הסכם חליפין עם מינהל מקרקעי ישראל, במסגרתו קיבלו בתמורה פיצוי כספי וחלקות קרקע חלופיות. זמן קצר לאחר מכן חתמה האחות על ייפוי כוח, בו העבירה את מרבית זכויותיה במקרקעין לאחיה במתנה. הקרקע מעולם לא הועברה על שם האח, אך הוא נחשב לבעלים. שנים לאחר מכן התגלע סכסוך על הבעלות על הקרקע, כאשר האחות טענה כי חתימתה על ייפוי הכוח לא ניתנה מרצונה וכי אחיה הוליך אותה שולל להאמין כי הסכם החילופים יגרור עלויות משמעותיות. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האח להיות מוכרז כבעלים של הקרקע, אך בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו, והוביל את האחות לבקש רשות ערעור על החלטה זו בפני ערכאה גבוהה יותר. פסק הדין דוחה את בקשת רשות הערעור של האחות, וקובע כי היא אינה עומדת בקריטריונים לערעור כזה ב"גלגול שלישי", שכן היא אינה מעוררת שאלות עקרוניות מעבר לתחום המחלוקת עצמה. פסק הדין מדגיש את כוחם של מסמכי ייפוי הכוח הבלתי חוזרים ואת נטל ההוכחה הנדרש כדי לערער עליהם, ומציין כי טענותיה של האחות בדבר הטעיה והשפעה בלתי הוגנת לא הוכחו דיים. החלטתו של בית המשפט המחוזי להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה מוצדקת מטעמים הגיוניים ומשפטיים, כאשר טענתו של הראשון כי לא נפל פגם ברצונה של האחות, וכי גם אם כן, חלוף הזמן המשמעותי שחלף מאז ניתנה המתנה שולל את טענותיה, בהיותו בולט במיוחד. מסקנת פסק הדין היא כי החלטותיהם הסותרות של בתי המשפט כשלעצמן אינן מצדיקות ערעור נוסף, ועל כן הבקשה נדחית.