ת"א 1131/03

תקציר

השופט דחה את התביעה האזרחית שהגיש התובע, שטען כי הנתבע הבטיח את התשלום עבור הסחורה שנמכרה לבניו. החלטת השופט התבססה במידה רבה על כך שהתובעת לא סיפקה ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיה. לגופו של עניין, לא היו בידי התובעת ראיות בכתב לקיומה של הערבות הנטענת, ועדויותיה בעל פה נמצאו בעלות משקל מוגבל. העדים שהוצגו על ידי התובעת, לרבות מנהל התובעת, שני עובדים ולקוח קבוע, היו מקורבים מאוד לתובע ולכן מהימנותם הוטלה בספק. יתר על כן, השופטת ציינה כי ראיות התובע לגבי גובה החוב היו חסרות; התובעת לא המציאה תעודות משלוח חתומות עבור הטובין שנמכרו, ורישומי הנהלת החשבונות שלה לא נחשבו אמינים. לעומת זאת, עדותו של הנתבע נמצאה אמינה יותר, והשופטת ציינה כי ראיותיו של התובע עצמו אישרו את היסטוריית התשלומים המהירה של הנתבע. השופטת הביעה תמיהה על התנהלות התובעת של מכירת סחורה בהיקפים ניכרים באשראי ללקוח שתשלומיו הקודמים לא צלחו, מבלי לקבל ביטחונות כלשהם. ככלל, השופטת הגיעה למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, וכי סביר יותר להניח שתביעתה נבעה מרצון לגבות תשלומים מהנתבע, שנתפס כבעל אמצעים כלכליים לכך, ולא מאמונה אמיתית בערבות. לבסוף הורה השופט לתובע לשאת בהוצאות הדיון, בסך 7,000 שקל.