עת"מ 1209/09

תקציר

בית המשפט העליון קבע כי לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לבחון את שיקול דעתה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בביצוע צו הריסה שיפוטי. מדובר בצו הריסה שהוצא בשנת 1993, והוועדה המקומית החליטה לפעול על פיו בשנת 2006. בית המשפט דחה את טענת העותרים כי הצו בטל בשל היעדר מועד ביצוע קבוע, וכן את טענתם כי הוועדה לא בחנה שלא כדין את שינוי הנסיבות. לדברי בית המשפט, ניתן היה לקבל טענות אלה רק אם היו עובדות חדשות שלא ניתן היה להציגן בפני בית המשפט המנפיק, מה שלא היה המקרה. העותרים, רוכשי דירות, טענו כי הוועדה לא הפעילה כראוי את שיקול דעתה בהחלטתה להרוס את המבנים שרכשו, וכי זכויות הקניין החוקתיות שלהם נפגעות. עם זאת, בית המשפט קבע כי לוועדה לא היה שיקול דעת במקרה זה, שכן צו ההריסה היה חלק מעונש פלילי, ותפקידה היה רק לבצע את הצו. בית המשפט הדגיש כי לא ניתן לעקוף צווים שיפוטיים בתיקים פליליים באמצעות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים. מאחר שטענות העותרים כבר נשקלו ונדחו על ידי בתי המשפט בתיק הפלילי, ולא חל שינוי בנסיבות, דחה בית המשפט העליון את העתירה. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי העותרים יכלו לממש את זכות הגישה שלהם לבית המשפט באמצעות פנייה לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 250 לחוק התכנון והבניה, אך לא עשו כן. העותרים ניסו לעקוף את פסק הדין בתיק הפלילי, אך בית המשפט קבע כי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מחויבת להחלטות בתי המשפט הקודמים. העתירה נדחתה, והעותרים חויבו בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.