ע"א 247/64

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על חובת תשלום מזונות לבת שהגיעה לגיל בגרות, במקרה זה בת שמונה עשרה. פסק הדין המקורי, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 1962, הורה לאב לשלם מזונות לבתו הקטינה. עם זאת, כאשר מלאו לבת שמונה עשרה, ערער האב על ההחלטה, בטענה כי חובתו לשלם מזונות חדלה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת האב אך הפחית את סכום המזונות. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון פסק לטובת האב, קיבל את ערעורו ודחה את החלטת בית המשפט המחוזי. לטענת בית הדין, הבסיס המשפטי של פסק הדין המקורי היה הדין החילוני ולא הדין הדתי, שכן הבת לא הצליחה להוכיח את חוסר יכולתה להתפרנס, דרישה במשפט העברי מהורה למזונות לילד בגיר. יתר על כן, בחלק האופרטיבי של פסק הדין נקבע כי חובת האב התבססה על הסכמתו, ומכאן משתמע שהיא תקפה רק עד שהבת תגיע לבגרות. בית הדין גם הבהיר כי הבת יכולה לפתוח בהליכים חדשים לקבלת מזונות כבת בוגרת על פי הדין העברי, אך הוא אינו רואה צורך בכך. תחת זאת, ניתן להחזיר את התיק הקיים לבית המשפט המחוזי לפסק דין חדש על סמך הראיות שהוגשו וכל ראיה נוספת, תוך הוראה כי על הבת מוטל נטל ההוכחה בדבר חוסר יכולתה לכלכל את עצמה. השופט הלוי הציע גישה זו, בשונה מהשופט זילברג והשופט לנדוי, שסברו כי הבת אינה יכולה לבסס את טענתה על פסק הדין המקורי.