תמ"ש 33885-12-18

תקציר

התובע והנתבע הם אחים שירשו דירה מסבתם. בהמשך העניקה אמם את הדירה במתנה לנאשם. התובע תבע מחצית מהדירה על סמך שתי טענות. ראשית, שהסבתא הבטיחה שהאחים יירשו את הדירה באופן שווה. שנית, כאשר הנתבע שכנע את אמם להעניק לו במתנה את הדירה, הוא הסכים לפצות את התובעת כספית על מחציתה. בית המשפט קבע כי מאחר שהסבתא לא כתבה צוואה, לא ניתן להתחשב בהבטחותיה בעל פה. יתר על כן, לא ניתן היה להוכיח את ההבטחה בין האחים. עוד קבע בית המשפט כי המתנה מהאם לנתבע הייתה עסקה שהושלמה, וטענות התובעת לביטולה נדחו בעבר בפסק דין נפרד. לפיכך, טענת התובעת כי הנתבע הפר את ההסכם בכך שלא שילם אותה בגין חלקה בדירה לוקה בחסר. השופט הגיע למסקנה כי חובת הנתבע הייתה לשלם לתובעת כספית ולא לתת לה מחצית מהבעלות בדירה. גרסתה המשתנה של התובעת לאירועים וחוסר המעש לאורך השנים החלישו את אמינותה. ככלל, נדחתה תביעת התובעת למתן פסק דין הצהרתי המבסס בעלות משותפת בדירה. התובע חויב לשלם את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין. עם זאת, השופטת הציעה לשני הצדדים להסכים על פסק דין משלים לפיו הנתבע ישלם לתובע מחצית משווי הדירה בעת עסקת המתנה. אם הצדדים הסכימו לכך, הם יכלו גם למנות שמאי שיעריך את שווי הדירה באותה עת.