עפ"ת 37814-01-11

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור על הקנס שהוטל על המערער בנימוק שהקנסות אסורים על פי חוק. השאלה הראשונה בדבר הסמכות השיפוטית לדון בטענת התיישנות על קנסות שהוטלו נענית בחיוב, וקובעת כי לבית משפט לתעבורה סמכות לדון בתביעות מסוג זה. באשר לשאלה השנייה, בית המשפט קובע כי לבקשת המערער לפריסת תשלומי הקנס אין כל הצדקה משפטית שכן היה מקום לערער על דחיית הבקשה על ידי הרשות המינהלית בבית משפט לעניינים מנהליים, דבר שהמערערת לא עשתה. בסוגיית ההתיישנות מפנה השופט לפסקי דין קודמים – יוסף אברבנאל נ' מדינת ישראל וע"פ 3482/99 פס"י נ' מדינת ישראל – ומגיע למסקנה כי אין הבחנה בין קנס המוטל על פי פסק דין לבין קנס המוטל באמצעות הודעת תשלום. שניהם נחשבים לעונשים וחלה עליהם אותה תקופת התיישנות הקבועה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. לפי סעיף זה, ביצוע גזר דין מתחיל עם כניסת פסק הדין לתוקף, ואם הוא לא מבוצע, הוא מסתיים בתוך 20 שנה על פשע, 10 שנים על עוון ו-3 שנים על חטא. השופט מציין כי הקנסות שהוטלו על המערער הם בני 15 עד 25 שנה ולפיכך הם חסויים על פי חוק. החלטת בית המשפט היא כי לא ניתן עוד לדרוש את הקנסות מהמערער. פסק הדין מדגיש גם את הצורך ביעילות מינהלית, ומציע כי על הרשות לפעול בחריצות ולא להתעכב במשך שנים, אחרת היא תהיה אחראית לתוצאות. פסק הדין יימסר לצדדים בדואר רשום.