ת"א 1919/02

תקציר

פסק הדין סובב סביב קבוצת תובעים ישראלים שרכשו דירות בפרויקט נדל"ן בפלורידה, במטרה להשכיר אותן. כמה נאשמים, בהם יזמים, מגשרים ובנקים למשכנתאות, היו מעורבים בפרשה. התובעים ביקשו לתבוע את הנתבעים בישראל, אך הנתבעים הגישו בקשה לביטול היתר ההמצאה, בטענה שבית המשפט הישראלי נעדר סמכות. פסק הדין מתמקד בשאלה האם לבית המשפט בישראל יש סמכות לדון בתיק על סמך תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת חריגים לכלל הסמכות. התקנה דורשת כי התביעה תיכנס לאחת החלופות שלה וכי קיימת עילת תביעה טובה. השופט קבע כי מתקיימים התנאים של תקנה 500, שכן התביעה העיקרית היא נגד גורם שזומן כדין בתוך המדינה, ושאר הנתבעים צורפו כראוי. עם זאת, השופט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם נגד הנתבעים. תצהיריהם נעדרו ספציפיות ועובדות קונקרטיות, והמצגים והמחדלים הנטענים של הנתבעים בנוגע להיתכנות העסקה לא הוכחו. יתרה מכך, הדגישה השופטת כי טענות התובעים נגד הבנקים למשכנתאות, הנתבעים מס' 11 עד 13, חלשות במיוחד, שכן מעורבות הבנקים בפרויקט הייתה מוגבלת למתן הלוואות, ולא היה קשר סיבתי בין מעשיהם לבין נזקיהם הנטענים של התובעים. ככלל, החליטה השופטת לבטל את היתר ההמצאה לנתבעים אלה, אך לא פסקה להם הוצאות כלשהן, בהתחשב בנסיבות.