ע"א 1915/91

תקציר

פסק הדין עוסק ביחסי ממון בין זוגות נשואים בישראל, בפרט לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. החוק קובע כי חלוקת רכוש מתרחשת רק עם תום הנישואין, בין אם על ידי גירושין או מוות. שיתוף נדחה זה עומד בניגוד לחזקת השיתוף בפסיקה, המניחה בעלות משותפת בנכסים שנרכשו במהלך הנישואין. עם זאת, החוק נותר ברובו בלתי מנוצל בשל תלותו בגירושין פורמליים, מה שיוצר חוסר איזון כאשר אחד מבני הזוג עלול לנצל זאת כדי להפעיל לחץ במהלך משא ומתן לגירושין. בית המשפט העליון עמד בפני ערעורים בשני מקרים שבהם פסקו בתי משפט קמא באופן שונה בעניין זכויות הקניין. בית משפט אחד הכיר בתביעתה של אישה למחצית נכס מגורים על בסיס עסקת מתנה, ואילו בית משפט אחר דחה תביעות בשל היעדר פקיעת נישואין על פי החוק. בית המשפט העליון איחד את הערעורים, תוך שהוא מדגיש את הסתירה בין ההסדר הדחוי של החוק לבין חזקת השיתוף. הנשיא שמגר הציע לשלב את חזקת השיתוף בחוק כדי לתקן את חוסר האיזון, ולהבטיח חלוקת רכוש שוויונית עוד בטרם הגירושין. בית המשפט הכיר בכך שהחוק אמנם שואף לוודאות ויציבות, אך הוא מעדיף בשוגג את הצד שאינו מעוניין להתגרש, ובכך מעודד סחיטה. הועלתה קריאה לתיקוני חקיקה שיאזנו את אי-השוויון הזה. בית המשפט החזיר תיקים לבחינה מחודשת לאור פרשנותו, תוך שימת דגש על הגינות ושוויון, המשקף הבנה דקדקנית של הדינמיקה של דיני הרכוש הזוגיים.