עע"מ 7208/19

תקציר

במקרה דנן, הערעור נדחה בשל הימנעותו של המערער מהגשת עתירה מנהלית במועד על פי תקנות השימוע, המחייבות הגשת עתירות בתוך 45 ימים מיום קבלת החלטה או הודעת דרישה. הערעור נדחה משום שהוגש תשעה חודשים לאחר דרישת החוב הראשונה, והיבט אחר של העתירה נקבע כמוקדם מדי. המערערת לא ביקשה ארכה ולא סיפקה נימוקים לעיכוב, והסתמכה רק על כך שהמתינה "בתום לב" לתגובה. התקנות מדגישות עמידה קפדנית במועדים פרוצדורליים כדי להבטיח הגינות בין הצדדים, כגון בעלי קרקעות ורוכשים המושפעים מדרישות ההיטל. תגובת העירייה לא הייתה מספקת, אך היא לא נימקה את השיהוי בהגשת העתירה. בית משפט קמא דחה תחילה את העתירה בנימוק של שיהוי ביחס לדרישת התשלום הראשונה ופסק באופן שגוי בדרישה השנייה, שלא נטענה כראוי על ידי המערערת. המערער לא צירף את המסמכים הדרושים, סירב לתקן את העתירה, ושילם את הדרישה השנייה בטרם עתר, וייתכן שהעמיד את העניין בסמכותו של בית משפט אזרחי ולא מנהלי. למרות שבחן לגופה של הדרישה השנייה, אישר בית משפט קמא כי החיובים העירוניים תקפים, תוך התייחסות לתכניות תשתית ולהגדרות משפטיות. פסק הדין כלל חיוב המערערת בהוצאות משפט לעירייה ולרוכשי הקרקעות, מה שחיזק עוד יותר את דחיית הערעור.