ה"פ 68364-02-19

תקציר

המבקשת ובני משפחתה מתגוררים בדירה המוגנת על ידי חוקי הגבלת שכר הדירה מאז שנת 1939. בשנת 1947 עזבו הוריה של המבקשת את הדירה עקב צפיפות לאחר רכישת דירה אחרת והמבקשת נשארה בדירה המקורית עם בעלה ובנה. המבקשת טענה כי הפכה לדיירת מוגנת מקורית לאחר עזיבת הוריה בהסכמה בעל פה של המשכיר. המשיב, לעומת זאת, טען כי הוריו של המבקש מעולם לא נטשו את הדירה כדין והמשיכו להיות הדיירות המוגנת, והמבקש היה דייר מוגן נגזרת בלבד. השופט מצא כי הוריו של המבקש אכן עזבו פיזית את הדירה ונטשו אותה כדין, מה שהעניק לבעל הדירה עילה לפינוי. למרות שבעל הדירה יכול היה לפנות את משפחת המבקש, הוא בחר שלא לעשות זאת והתיר להם להישאר, ובכך ויתר על זכות הפינוי. כתוצאה מכך, הפך המבקש לדייר מוגן בדירה אך כדייר נגזר. השופטת דחתה גם את טענת המבקשת כי שלושת המבקשים – האם ושני בניה – היו דיירים מוגנים מקוריים, שכן לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. לפיכך, נדחתה הבקשה להכריז על המבקשים כדיירים מוגנים מקוריים. תחת זאת, הוכרה המבקשת כדיירת מוגנת נגזרת, ואילו המבקשים 2 ו-3 לא היו דיירים מוגנים. כן הורה השופט למבקשים 2 ו-3 לכסות את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪ בתוך 60 יום.