בג"צ 2456/15

תקציר

העותרים, שהם עזבונו של המנוח, לרבות אשתו וילדיו, עתרו לבית המשפט הישראלי בבקשה לערער על צו הירושה שניתן על ידי בית הדין הדתי של הכנסייה האורתודוקסית הסיריאנית (בית הדין) כשבוע לאחר מותו של המנוח בשנת 2013. הצו חילק את הירושה בחלקה לטובת העותר, ובחלקה לאמו של המנוח, ששמה לא צוין בעתירה. העותרים טענו כי לבית הדין אין סמכות לדון בירושה ללא הסכמה בכתב של כל הנוגעים בדבר כנדרש בדין הישראלי, וכי הסכמתם לא ניתנה. המשיבים, לרבות בית הדין והארכיבישוף היושב בו, טענו כי מרכז חייו של המנוח היה בבית לחם, בסמכות הרשות הפלסטינית, ועל כן לבית הדין סמכות לדון בעניין. עוד טענו כי העותרים הסכימו לסמכותו של בית הדין ופעלו בחוסר תום לב, שכן הסכמתם משתמעת מהתנהלותם. בתחילה ניסו העותרים להציג את טענותיהם בפני בית הדין, אך ערערו על סמכותו רק לאחר שהתברר כי פסק הדין לא ייטיב עמם. בית המשפט הישראלי הסכים עם המשיבים כי התנהלות העותרים משמעה הסכמה בכתב לסמכות בית הדין, וכי הם פעלו בחוסר תום לב בכך שניסו לערער על הרשות רק לאחר שהבינו שהתוצאה הסבירה לא תהיה לטובתם. עוד ציין בית המשפט כי העותרים לא הוכיחו די הצורך כי מקום מגוריו של המנוח אכן היה בישראל, דבר המהווה תנאי מוקדם לטענתם כי בית הדין נעדר סמכות. יתר על כן, בית המשפט מצא שיהוי משמעותי בהגשת העתירה, שגם הוא הצדיק את דחייתה, מה גם שערער על החלטה של גוף שיפוטי. השופטים הסכימו לדחות את העתירה, אך השופט מזוז והשופטת ברון היו חלוקים בנימוקיהם. השופט מזוז סבר כי היעדר הסכמה בכתב פירושו שבית הדין נעדר סמכות מהותית, אך התנהלות העותרים מונעת מהם לערער עליו. בתוך כך, השופטת ברון הייתה שותפה לעמדתו של השופט הנדל כי התנהלות העותרים מעידה על הסכמה, וכי הם פעלו בחוסר תום לב. שני השופטים הסכימו כי יש לדחות את העתירה, תוך שמירה על זכותם של הצדדים לטעון לזכות הטיעון, בהתחשב בכך שהעותרים לא מיצו את הליך הערעור במערכת המשפט האורתודוקסית. השופט מזוז הדגיש גם כי היה על בית הדין לוודא שיש לו הסכמה בכתב לפני ההליך. ההחלטה התקבלה בפסק דינו של השופט הנדל, והעתירה נדחתה.