ע"א 1642/06

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי הפרסום המדובר אינו מהווה לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. הניתוח מתמקד בהגדרות המשפטיות של לשון הרע ופרסום וביישום מבחן "האדם הסביר". עקרונות משפטיים וחידושים: * **הגדרת לשון הרע:** בית המשפט הפנה לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, המגדיר לשון הרע כדבר העלול להשפיל, להפוך אדם למטרה לשנאה, לבוז או ללעג, או לפגוע במשרתו, בעסקיו, בעיסוקו או במקצועו. * **הגדרת פרסום:** בית המשפט ציטט את סעיף 2 לחוק, המתאר את הפרסום כבעל פה, בכתב, בדפוס או בכל אמצעי אחר, לרבות ציורים, תמונות או תנועות. עוד צוין כי פרסום נחשב לציבורי אם הוא מיועד לצד שלישי ומגיע אליו, או אם הוא בכתב עשוי להגיע לצד שלישי. * **מבחן "האדם הסביר":** חידוש משפטי מרכזי המיושם הוא מבחן "האדם הסביר" האובייקטיבי. אמת מידה זו, שנקבעה בפסיקות קודמות של בית המשפט העליון, קובעת כי פרסום הוא לשון הרע אם אדם סביר הקורא אותו סבור שהוא מסוגל להשפיל או להשמיץ את הנושא. בית המשפט הדגיש כי זהו הסטנדרט הרווח לבחינת לשון הרע. * **ההבחנה בין לשון הרע מילולית ללשון הרע במשתמע:** בית המשפט הבחין בין לשון הרע הברורה למשמעות המילולית של הטקסט (כמו בפרסום) לבין לשון הרע המשתמעת מנסיבות חיצוניות. במקרה האחרון, על הנפגע להוכיח כי הקוראים ייחסו לו את הפרסום למרות היעדר שמם, וכי נתונים חיצוניים הידועים לקוראים תומכים בייחוס זה. * **מבחן מצטבר להוצאת דיבה משתמעת:** בית המשפט הציע מבחן בן שני חלקים ללשון הרע המשתמעת הקשורה לתמונות. ראשית, קורא סביר חייב להאמין שיש קשר בין האדם המוזכר לבין התמונה. שנית, אם קשר זה קיים, על בית המשפט לבחון האם יש ביכולתו לבזות או להשפיל את האדם לפי סעיף 1 לחוק. * **אבסורד כשיקול משפטי:** בית המשפט הכניס את מושג האבסורד בניתוח שלו, והציע כי האפשרות של קורא סביר לתת פרשנות מסוימת היא כה אבסורדית עד שהיא בלתי מתקבלת על הדעת, ובכך שולל את הסבירות ללשון הרע. * **סטנדרט ראייתי לפרסום דואר אלקטרוני:** לגבי הודעת הדואר האלקטרוני, בית המשפט אישר את קביעת בית המשפט קמא כי יסוד ה"פרסום" לא הוכח, מה שמצביע על דרישה לראיות מספיקות כדי לקבוע שההודעה אכן פורסמה לצד שלישי. יישום עקרונות: * **פרסום בעיתון:** בית המשפט החיל את מבחן "האדם הסביר" על הכתבה והתצלום בעיתון. הוא הגיע למסקנה כי שום קורא סביר לא יסיק קשר בין המערער לקדאפי, וכל קשר לכאורה לא יהיה משפיל או מבזה לפי סעיף 1 לחוק. בית המשפט הדגיש כי הידיעה עצמה ציינה במפורש כי למערערת אין כל קשר להסכם התעופה הנדון, מה שמרחיק עוד יותר את המערערת מכל קשר שלילי. * **הודעת דואר אלקטרוני:** תוך הכרה באופי הפוגעני של הדואר האלקטרוני, בית המשפט דחה את קביעת בית המשפט קמא כי היסוד המכריע של "פרסום" לא הוכח מספיק. הערה פרוצדורלית: * בית המשפט המשיך לדון בערעור לגופו למרות שהמשיבים לא הגישו סיכומים או התייצבו, תוך שהוא מצטט את תקנה 450(2) לתקנות סדר הדין האזרחי כסמכות לדון בערעור כאשר המערער מתייצב והמשיב אינו עושה זאת לאחר הודעה מתאימה. אי הגשת סיכום הטענות במועד עלולה הייתה להוביל להתייחסות אליהם כאל צד שלא התייצב, לפי תקנה 448(ג), אך בית המשפט בחר להמשיך בדיון. מסקנה: הערעור נדחה מכיוון שבית המשפט מצא כי הפרסום אינו עונה על ההגדרה המשפטית של לשון הרע. מבחן "האדם הסביר" היה מרכזי בהחלטה זו, ובית המשפט לא מצא ראיות המצביעות על כך שקורא סביר יוביל להאמין שהפרסום הוא לשון הרע. סוגיית הדואר האלקטרוני הוכרעה על בסיס ראייתי הנוגע לפרסום.