ע"ו 37410-05-14

תקציר

המערער במקרה זה הוא מטופל המאושפז בכפייה בשל היסטוריה של התנהגות אלימה המיוחסת לסכיזופרניה פרנואידית. הם מאושפזים זמן רב ומצבם השתפר והידרדר עם השנים. נכון לעכשיו, מצבם הנפשי יציב והם משתפים פעולה עם הצוות, אך הם עדיין מראים סימנים של פסיכוזה והסכנה שלהם לאחרים מוערכת כגבוהה. בא-כוח המערער טוען להעברתו של מרשו למחלקת שיקום ולהקלה רבה יותר במתן אפשרות למערער לחופשות מוגבלות בזמן. היועץ מדגיש את עניינו של המערער בשיקום וטוען כי ההחלטה הנוכחית פוגעת בחירותו של המערער. בא כוח המשיב טוען, כי החלטת הוועדה צריכה לעמוד על כנה בהתאם לרמת המסוכנות, שהיא עדיין גבוהה, והעברת המערער למחלקה שיקומית אינה מתאימה בשלב פסיכוטי פעיל זה. השופטת מסכימה עם המשיב ומדגישה כי הדאגה העיקרית היא שלום הציבור. השופט מדגיש את מעורבותו של המערער באירוע חמור בעבר, ומחייב רמת ודאות גבוהה כי עזיבתו של המערער לא תגרום להישנות התנהגות מסוכנת. השופט מכיר בצורך בחמלה ובגישה הלא-עונשית כלפי המערער, אך סבור כי החלטת הוועדה מאזנת כראוי בין הסיכון לבין חירותו של המערער. השופט מציין כי הערכת המסוכנות של הוועדה מקובלת וכי הפחתת הסיכון היא תנאי מוקדם למתן חופשה למי שביצע רצח. השופט מתייחס גם לסמכות הוועדה, ומזכיר כי ההחלטה על העברת חולה למחלקה אחרת חורגת מתחומה. במקום זאת, החלטות כאלה הן באחריותו של מנהל בית החולים. לפיכך, מסכם השופט כי יש לדחות את הערעור על החלטת הוועדה, תוך הדגשה כי רמת המסוכנות הנוכחית מונעת מהמערער לצאת לחופשה, שהיא תנאי מוקדם לכל העברה אפשרית למחלקה שיקומית.