בג"צ 301/66

תקציר

העותר, שהיה בעל מונית והחזיק בעבר ברישיון לנהוג במונית, הורשע בשנת 1962 בשני סעיפים של כליאת שווא וסעיף אחד של מעשה מגונה בכוח בנוסעות. הוא נידון לשלוש שנות מאסר ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה במונית למשך שלוש שנים. לאחר שחרורו הגיש העותר בקשה להשבת רישיונו אך סורב על ידי רשות הרישוי בטענה שאינו עומד בדרישות תקנות התעבורה. רשות הרישוי פירשה את התקנות כמצביעות על פסילה לצמיתות של מי שהורשע בעבירות כאלה. בית המשפט העליון פסק לטובת העותר, בקובעו כי החלטת רשות הרישוי עולה כדי ניצול לרעה של שיקול הדעת וכי פרשנות הרשות לתקנות שגויה. תחת זאת, קבע בית המשפט כי התקנות מאפשרות תקופת פסילה של שנתיים בלבד וכי רשות הרישוי אינה יכולה להתעלם מהחלטתו הקודמת של בית המשפט או לבטל אותה ללא ראיות חדשות. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי דרישת הרשות לתעודת יושר משטרתית מגבילה באופן בלתי סביר את שיקול דעתה ואינה תקפה. השופט לנדוי, השופט הלוי והשופט כהן הסכימו עם ההחלטה, והדגישו כי נסיבותיו של העותר והיעדר החשש מפני הישנות העבירות הביאו לכך שיש להיעתר לבקשתו. המשיב חויב לשלם את הוצאות העותר, וההחלטה הותנתה לחלוטין בשיקול דעתו של המשיב.