ת"א 22882-05-10

תקציר

פסק הדין מקבל את התביעה העיקרית בחלקה, ומורה לנתבע לשלם לתובע סך של 401,599 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לביצוע התשלום המלא בפועל. כמו כן חויב הנתבע לשפות את התובע בגין אגרות בית משפט א' ו-ב', בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪ כולל מע"מ, בתוספת ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ועד לתשלום במלואו. התביעה שכנגד נדחית, והנתבע מצווה לשאת בהוצאות התובע בגין התביעה שכנגד. פסק הדין מתבסס על מספר קביעות מרכזיות: ראשית, השופט דוחה את טענת הנתבע בדבר היעדר יריבות, וקובע כי העברת הפעילות הלגיטימית ממר בר-און לתובע לא שינתה את מערכת היחסים העסקית של הנתבע. שנית, באשר לטענה להסגת גבול במקצוע עריכת הדין, קובעת השופטת כי מעשיה של התובעת היוו לכאורה הפרה, אך ידיעתה והסכמתה של הנתבעת להסדר, יחד עם התוצאות המרשימות שהושגו, מעידים על כך שהתובעת מילאה את חלקה בהסכם. שלישית, השופטת בוחנת את הסכם שכר הטרחה בין הצדדים וקובעת את שכר הטרחה לו זכאי התובע: 20% בתוספת מע"מ בגין הגשת דוחות שנתיים ותשלום רטרואקטיבי עם קבלת הפטור הקבוע, וכן 20% מסכום הגמלה החודשית למשך 48 חודשים החל מאוגוסט 2008. רביעית, השופט בוחן את הדו"חות השנתיים למס ואת הפטור ממס הכנסה, מאשר כי הנתבע שילם את התמורה המגיעה עבור הראשון ופוסק לתובע 401,599 ₪ עבור האחרון, הכולל החזרים רטרואקטיביים ותשלומים חודשיים שלא שולמו. דרישת התובע להחזר הוצאות נדחית בשל היעדר ראיות מספיקות. לבסוף, התביעה שכנגד נדחית על יסוד ממצאי השופט כי מר בר-און והתובע היו למעשה גוף אחד, כי פעולות התובע היו בתוך לוח הזמנים המוסכם, כי שכר הטרחה שנגבה היה מקובל, וכי הנתבע לא הביא ראיות לכך שסכומים מסוימים נגבו שלא כדין.