ת"א 23585-02-21

תקציר

השופט החליט כי יש לקבל את הבקשות שהגישו התובעים. השופט נוקט משנה זהירות כלפי סילוק על הסף וסבור כי יש להעדיף הבהרה על פני חסימת ראיות התובע. עם זאת, מאחר שהעובדות הנטענות בכתב התביעה, גם אם הן נכונות, אינן יכולות להקים עילת תביעה כנגד הנתבע, הרי שהתביעה חסרת תוחלת ודינה להידחות. הדיון נסוב סביב תקופת ההתיישנות של תביעת התובע והחריגים לה. עילת התביעה במקרה זה היא עוולה, שעל פי החוק הישראלי מתיישנת לאחר שבע שנים. על מנת שהתביעה תהיה תקפה, צריכים להתקיים שלושה תנאים: יש לקבוע את העובדות המהותיות המזכות את התובע בסעד המבוקש, על התובע להיות מודע לעילת התביעה, וחייב להיות כוח פעולה קונקרטי שיאפשר לתובע להביא את התביעה לבית המשפט. מניתוח המסמכים הרפואיים עולה כי התובע היה מודע למחלתו לכל המאוחר בשנת 2012 ואולי אף קודם לכן, שכן התעורר חשד בשנת 2010. תביעת התובע, שהוגשה בשנת 2021, התיישנה אפוא, גם בהתחשב בחריגים לתקופת ההתיישנות – גילוי הנזק או הקשר הסיבתי העובדתי. התובע לא פעל באופן סביר בגילוי הנזק, שכן הוא עיכב ביצוע בדיקות רפואיות במשך מספר שנים ללא כל סיבה מוצדקת. מאחר שתביעת התובע נדחית מחמת התיישנות, גם תביעת המוסד לביטוח לאומי נגד הנתבע, המבוססת על סוברוגציה, נדחית. כל תובע נדרש לשלם לנתבע 5,000 ₪, כולל מע"מ, בגין שכר טרחת עורך הדין של הנתבע, בתוספת חלק שווה מהוצאות המומחה של הנתבע. ההחלטה מציינת גם את המועד האחרון לתשלום ואת ההשלכות במקרה של אי תשלום, כמו גם את האפשרות לערעור על פי חוק. ההודעה לצד השלישי נמחקת, ולא מוטלות הוצאות לצד השלישי מכיוון שהוא עדיין לא הגיש כתב הגנה.