רע"א 256/10

תקציר

הערעור נדחה, תוך שהוא קובע כי הבוררים לא חרגו מסמכותם בעת הכרעה בתיק. הסכם הבוררות אפשר לבוררים לפתור את המחלוקת הספציפית על תשלום עבור מניות, על בסיס הדין המהותי והראיות, מבלי להגביל אותם רק לטענות שהועלו בכתבי טענות בבית המשפט. לשון ההסכם לא הגבילה את הבוררים לדיני חוזים בלבד, ולא הצביעה על מגבלות נורמטיביות מעבר לאלו שנאמרו במפורש. המערערת טענה כי פסיקה בעילות שלא הוצגו מלכתחילה חורגת מסמכות; עם זאת, תקדימים וניתוח משפטי העלו כי לא כך הדבר, שכן סמכות מוגדרת בעיקר על ידי הסכם הבוררות עצמו ולא על ידי כתבי הטענות המקוריים. בית המשפט הכיר בגמישות שיש לצדדים בעיצוב הליכי בוררות, ואיפשר לבוררים את שיקול הדעת להחיל את הדין המהותי לפי הצורך, ואף הכניס עילות משפטיות חדשות כמו עשיית עושר ולא במשפט בעת הצורך. בית המשפט התייחס גם לפסיקה קודמת התומכת בהכרעה בעילות נוספות אלה, אם הן נובעות ישירות מהעובדות ומהסוגיות המהותיות שהוצגו. במקרה דנן, מאחר שהצדדים הסמיכו את הבוררים לפעול באופן רחב על פי הדין המהותי, צדקו הבוררים בהחלטתם לחייב את המערערת לשלם עבור שווי המניה, שכן היא התבססה על עקרונות הוגנים הניכרים בראיות. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשפט של המשיב בסך 20,000 ₪.