ע"פ 391/70

תקציר

גזר הדין עוסק באדם שהורשע בשני סעיפים של פריצה וגניבה לפי סעיף 297 לפקודת החוק הפלילי 1936. טביעות אצבעותיו של המערער נמצאו באחת מזירות הפשע, וברשותו התגלו חלק מהסחורה הגנובה. בית המשפט העליון דחה את הערעור על ההרשעה, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון דחה גם את הערעור על חומרת העונש של חמש שנות מאסר, למרות שלוש השנים שחלפו מאז הגשת כתב האישום. בית המשפט קבע, כי השיהוי במשפט נבע בחלקו מהמערער ועורך דינו, והעונש שהוטל כבר הביא בחשבון את הזמן שחלף. באשר להרשעה, קבע בית המשפט כי החזקת חלק מהרכוש הגנוב, יחד עם היעדר הסבר סביר מצד המערער, מצדיקים את המסקנה כי השתתף בפריצות. בית המשפט הדגיש כי יש להתחשב בנסיבותיו של כל מקרה בעת קביעת תדירות ההחזקה. במקרה דנן, החזקת כמות ומגוון גדול של טובין, בשילוב עם מצבם וטיבם של הטובין, גברו על משך הזמן שהמערערת החזיקה בהם. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי עדותו הבלתי משכנעת של המערער מפחיתה מהצורך של התביעה להוכיח כי הסבריו היו שקריים. טענת ההגנה כי קיימת אפשרות תיאורטית לחפותו של המערער נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי האפשרות המעשית שהעלה המערער עצמו סבירה יותר. בסופו של דבר אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואישר את ההרשעה ואת גזר הדין.