ת"צ 36161-06-21

תקציר

פסק הדין דן בתקדים המחייב שנקבע בערעור האזרחי בנוגע למשיכות פיצויים, ומדגיש כי יש לאשרן רק במקרים חריגים בהם נסיגה ללא פיצוי היא הנורמה. השופטת דוחה את בקשת התובעים לעכב את ההחלטה עד להכרעה בתיק אחר, ומדגישה כי פסיקות בית המשפט העליון מחייבות ועדיפות על החלטות בית המשפט המחוזי. פסק הדין מדגיש את הבעייתיות בהסדרי משיכה מפוצים, שיש בהם כדי לתמרץ תביעות סרק ולפגוע באינטרס הציבורי. הסדרים אלה מציבים בעיות כאשר הם כרוכים בתביעות סרק או מועילים רק לתובע המוביל, ולא לקבוצה אותה הוא מייצג. השופט מתווה את העקרונות הנגזרים מהערעור האזרחי ומהדין המשווה, המחייבים בחינה מעמיקה לגופה של התביעה וההטבות הקונקרטיות לקבוצה המיוצגת בטרם תאשר משיכות פיצויים. במקרה זה, השופט מגיע למסקנה כי ניתן לאשר את הסדרי המשיכה עצמם אך אינו מצדיק אישור שכר טרחה ושכר טרחה. היעדר חדשנות ומאמץ בהכנת התביעה, לצד היעדר כל בקשה מוקדמת לתיקון ההפרות, מעידים על אופיו המיותר של ההליך. יתר על כן, כוונת המחוקק מאחורי החוקים הרלוונטיים מציעה כי לנאשמים צריכה להיות הזדמנות לתקן הפרות לפני שהם עומדים בפני התדיינות משפטית. השופט גם מביע חשש מחוסר הוודאות סביב ההטבה בפועל שתקבל הקבוצה המיוצגת בהסדר המוצע, במיוחד כאשר מדובר בהנחות או שוברים. הסעד הכספי הניתן לטובת הציבור, כאמור בחוק תובענות ייצוגיות, אינו ישים במקרה זה. השופט חולק על פרשנות המבקשים לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון ומבדיל אותה מהמקרה הנוכחי על יסוד עובדותיו וחוסר בהירות בטענותיו. בסופו של דבר, בקשת המבקשים לגמול ושכר טרחת עורך דין נדחית, וההסתלקות מההליך מאושרת. המשיבים נזכרים בהתחייבויותיהם בהתאם לבקשות ההסתלקות, והמבקשים נדרשים לפרסם את הבקשה ואת פסק הדין. הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית, וגם תביעתם האישית של המבקשים נדחית.