ע"מ 547/07

תקציר

פסק דינו של בית המשפט הוא כי יש לדחות את הערעור. בית המשפט פירש צוואה שהותירה אחריה אישה שהלכה לעולמה. הצוואה המדוברת נכתבה באופן שהותיר מקום לפרשנויות מרובות. את הפרשנות הראשונה נתן השופט וילנר, שהציע כי נוסח הצוואה, "מות עמי", התייחס באופן ספציפי למצב שבו המצווה והיורש העיקרי נפטרו בו זמנית, כפי שנקבע בחוק הירושה. השופט עמית חלק על כך, וטען כי כוונת המצווה, כפי שמשתמעת מהצוואה ואוששה על ידי הנסיבות, מצביעה על כך שיש לפרש את הצוואה כמורה יורש אחר יורש במקרה של מותו של היורש העיקרי, ללא קשר לסיבה או לעיתוי. שתי ראיות מרכזיות נשקלו בהגעה להכרעת הדין. הראשונה הייתה הצוואה עצמה, שכללה סעיף המוריש את עיזבון המצווה לצד שלישי במקרה שהיורש העיקרי נפטר "יחד איתי כתוצאה מתאונה או אסון". הראיה השנייה הייתה מכתב שכתב המצווה באותו יום בו נחתמה הצוואה. במכתב הסבירה המצווה את כוונותיה בנוגע לצוואתה וציינה את שמות המשיבים בסופו של דבר. השופט עמית ראה במכתב ניסיון להציג מצג שווא של תוכן הצוואה. עם זאת, דעת הרוב ראתה במכתב ביטוי אמיתי לכוונותיו של המצווה בעת כתיבת הצוואה. בסופו של דבר, החלטת הרוב (השופטים שטמר ווילנר) אישרה את הפרשנות שנתן השופט וילנר, ואילו השופט עמית התנגד. דעת הרוב החליטה כי יש לפרש את הצוואה על פי משמעותו המילולית של הטקסט, שנמצא כי הוא משקף נכונה את כוונת המצווה. עוד הדגישו כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען כי הנסיבות מחייבות פרשנות שונה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הערעור יידחה, ולא ייפסקו הוצאות למי מהצדדים.