ע"א 398/75

תקציר

עניינו של הערעור בסכסוך על שכירות דירה בחיפה. בעלי הדירה, המערערים, השכירו את הנכס למשיבים למשך שנה, עם אופציה להארכת חוזה השכירות בשנה נוספת. לאחר תום תקופת החכירה הראשונית, חתמו הצדדים על שני חוזי שכירות נוספים לשנה. משסירבו המשיבים לפנות את הדירה לאחר תום חוזה השכירות האחרון ולא היה חוזה חדש, הגישו נגדם המערערים צו פינוי. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם המשיבים הם דיירים סטטוטוריים המוגנים על פי דין. המערערים טענו כי המשיבים אינם דיירים מוגנים, שכן הדירה נופלת תחת הוראות חוק הגנת הדייר (בניינים חדשים), התשט"ו-1955, אשר איפשר להחריג את חוק הגנת הדייר מחוזי שכירות אם נקבע בהם. עם זאת, מאחר שבחוזה הראשוני לא הוזכרה ההחרגה, היו המשיבים מוגנים בחוק אילו המשיכו לאכלס את הדירה ללא חוזה לאחר תום חוזה השכירות הראשון. הנושא סובב סביב החוזה השני. המערערים טענו כי חל סעיף 8ב לחוק הגנת הדייר תשכ"ח-1968, הקובע כי החוק אינו חל עוד על נכס שהתפנה על ידי שוכר, כל עוד אינו מושכר בדמי מפתח. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי פינויים לא היה כדין, שכן לא קיבלו דמי מפתח. בית המשפט בחן את כוונת הצדדים שעמדו מאחורי חוזה השכירות השני ומצא כי הן המערערים והן המשיבים סברו כי המשיבים אינם דיירים מוגנים על פי החוק. היעדר אזכור מפורש בחוזה כי חוק הגנת הדייר לא יחול לא נחשב משמעותי, שכן כוונתם המשותפת של הצדדים הייתה ברורה. בעקבות פסק הדין בעניין מישלוף, קבע בית המשפט כי בוצע פינוי קונסטרוקטיבי, ועל השכירות השנייה חל סעיף 8ב. יתר על כן, הסייג שנקבע בפרשת משהלוף – לפיה המעבר מדייר מוגן לדייר לא מוגן צריך להיעשות בהסכמתו המלאה של הדייר – התקיים במקרה זה. בסופו של דבר פסק בית המשפט לטובת המערערים, קיבל את ערעורם והורה למשיבים לפנות את הדירה. כן נדרשו המשיבים לכסות את הוצאות המערערים בכל שלוש הערכאות, לרבות שכר טרחת עו"ד משותף ומספר הוצאות עו"ד בסך 5,000 לירות.