ב"ל 58106-11-21

תקציר

התובע, נהג אוטובוס, תבע את המוסד לביטוח לאומי להכיר בהידבקותו בקורונה כתאונת עבודה. כדי להוכיח את טענתו היה עליו לעמוד בשלושה תנאים: קיומה של תאונה, פגיעה גופנית וקשר סיבתי בין העבודה לתאונה, ובין התאונה לפגיעה הפיזית. התובע טען כי נדבק בקורונה בעבודה, שכן הוא היחיד שיצא מהבית במהלך הסגר. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענותיו אינן נתמכות בראיות. המעסיק לא אישר את ההסתברות הגבוהה להידבקותו של התובע בעבודה, וגם נתוני משרד הבריאות לא תמכו בטענתו. יתר על כן, תנאי העבודה לא יצרו סיכון גבוה להדבקה, שכן הנוסעים נדרשו לעטות מסכות ולשמור על מרחק, והתובעת לא הציגה ראיות לחשיפה משמעותית לנוסעים. עוד ציין בית המשפט כי עדותו של התובע לא הייתה עקבית והשתנתה באופן משמעותי לאורך ההליך. הוא לא סיפק ראיות לחייו הפרטיים ולקשריו החברתיים, שהיו יכולים להיות מקורות חלופיים להדבקה. אמנם ייתכן שהתובע נדבק בנגיף בעבודה, אך בית הדין לא השתכנע כי הסיכוי להדבקה בעבודה גבוה מזה של הדבקה ממקור אחר. לפיכך, התביעה נדחתה.