ה"פ 697/90

תקציר

המבקשת, יצרנית בירה, שילמה מס קנייה למשיב, רשות המכס ומע"מ, מתוך סברה כי הדבר נדרש על פי דין. מאוחר יותר התברר כי לא היה בסיס חוקי לגביית המס. המבקש ביקש החזר כספי שהמשיב הסכים לו תחילה אך בהמשך חזר בו, בטענה שההחלטה התבססה על טעות משפטית. התיק הגיע לבית המשפט, והוגשו ראיות נוספות. בית המשפט העליון הפך את פסק הדין והורה על דיון חוזר. המבקש טען כי יש לבחון את הראיות הנוספות רק בשל השפעתן על פסק הדין הקודם, ואילו המשיב ביקש הערכה מחודשת מלאה של כלל הראיות ופסיקה חדשה. השופט הסכים עם המשיב וקבע כי הראיות הנוספות מלמדות כי ראיותיו של המבקש מוטלות בספק וכי יש לבחון מחדש את כל הראיות. תקנה 455 לתקנות SDA נדונה, אך היא נחשבה מיותרת מאחר שהמקרה אינו נופל בתחומה. עוד קבע השופט כי יש להכריע מחדש בתיק כולו, לרבות כל המחלוקות העובדתיות והמשפטיות, על בסיס סמכותו של בית המשפט העליון. לאחר מכן בחן השופט את הראיות הנוספות והגיע למסקנה כי לא המבקש ולא המשיב התנהלו באופן בלתי ראוי במהלך המשפט. המכתבים שהוצגו כראיה נוספת הצביעו על כך ששני הצדדים אשמים: המבקש להמשיך לגבות מיסים ללא בסיס חוקי והמשיב להמשך קבלת המסים. השופט קבע כי טענת המשיב בדבר הטעיית המבקש אינה מבוססת. השופטת בחנה גם לגופן של הראיות הנוספות ומצאה כי השיהוי של המבקשת בבקשת ההחזר אינו מוותר על זכותה להשבת הכספים. השופט עמד על עקרונות המשפט המינהלי בנוגע לביטול החלטות מנהליות ומצא כי במקרה זה יש לראות בהחלטת המשיב להשיב את הכסף כמחייבת, אם כי ייתכן ששיטת ההצמדה אינה ישימה. השופט פירש את החוק כמזכה את המבקש בהחזר מלא של מס הרכישה ששולם מאוקטובר 1986 ועד יוני 1987. בתקופה שקדמה לאוקטובר 1986 קבע השופט כי חוק עשיית עושר חל וכי המשיב לא הוכיח את קיומן של הגנות כלשהן לפי חוק זה, ועל כן זכאי המבקש גם להחזר בגין תקופה זו. השופטת הדגישה כי התעשרותו של המשיב מהמסים ששולמו הייתה שלא כדין והורתה על השבה מלאה, צמודה למדד ובתוספת ריבית, של כל הכספים ששולמו על ידי המבקש. בנוסף, חויב המשיב בהוצאות המשפט של המבקש.