רע"א 3583/11

תקציר

בשנת 1960 נחתם הסכם בין המשיבה לבין חברת בית הידידות לחכירת חלקת קרקע למשך 27 שנים. החברה לא נחשבה לדייר מוגן והייתה אמורה להשתמש בקרקע לצרכי ציבור בלבד. עם זאת, החברה החכירה את הקרקע בשכירות משנה לעשרות שוכרים, כולל המבקש, למטרות שונות שאינן ציבוריות, כגון ניהול עסקים. לקראת תום השכירות ניסתה המשיבה להאריך את חוזה השכירות ולהסדיר את מעמדם של השוכרים. לאחר מספר הסכמים ופסקי דין נקבע כי למשיבה הזכות לסיים את חוזה השכירות ולפנות את השוכרים, לרבות המבקשת. בית המשפט קבע כי המשיבה לא הסכימה לדיירות המוגנת של הנתבעים וכי הם שאבו את זכויותיהם מהחברה, שחתמה על חוזה השכירות המקורי. זאת ועוד, קבעו בתי המשפט כי המשיב אינו זכאי לפיצוי בגין שיפורים שנעשו במקרקעין או בגין פינוי, שכן בהסכם הראשוני נקבע כי הקרקע תוחזר למשיב בתום תקופת החכירה ללא כל פיצוי. המבקש, שלא יכול היה להסכים לתנאים מסיבות בריאותיות, ערער על ההחלטה בטענה כי החלטת בית המשפט אינה צודקת ומפלה. עם זאת, ערכאת הערעור דחתה את הבקשה, שכן היא לא עוררה שאלות משפטיות מעבר לתחום הסכסוך הפרטני והוגבלה לעובדות הספציפיות של המקרה. מרבית טענות המבקש כוונו לקביעות עובדתיות ויישום הדין על ידי בית המשפט הפרוצדורלי, דבר שערכאת ערעור בדרך כלל אינה מתערבת בו.